פעילויות ואירועים
משפחת רוטשילד היא, קרוב לוודאי, המשפחה היהודית הנודעת ביותר בעולם מאז ראשית המאה ה-19. השם רוטשילד מזוהה עם יַזָּמוּת, כלכלה ונדבנות. כך במדינות רבות בעולם, וכך בישראל. האנטישמים, לעומת זאת, ראו ברוטשילדים הוכחה לשליטת “היהדות הבינלאומית” בכלכלה העולמית. קשה להעלות על הדעת את התפתחות היישוב היהודי בארץ-ישראל, זה שהקים את המדינה בתש”ח (1948), בלי הסיוע הראשוני של הברון בנימין (אדמונד) דה-רוטשילד, דור שני לענף הצרפתי של המשפחה.
מאיר-אנשל וחמשת בניו
הכול החל בעיר פרנקפורט, על נהר מיין שבגרמניה. הסוחר היהודי יצחק אלחנן הגיע לעיר במאה ה-17 וקבע על ביתו שלט אדום (בגרמנית: רוט-שילד), שהפך עד מהרה לשם המשפחה. בדורות הבאים היו הרוטשילדים סוחרים מן המניין בפרנקפורט. את הפריצה הגדולה עשה נינו, מאיר-אנשל רוטשילד (1812-1744), שהיה חלפן וסחר במטבעות עתיקים. קשרי המסחר שלו עם וילהלם ה-9, נסיך הסן-קסל, עשוהו לדמות מרכזית בגרמניה המפוצלת ורבת הנסיכויות של ימי נפוליון וראשית המאה ה-19. כך, בזכות מסחר בזהב, הלוואות לממשלות ויזמות כלכלית, הפכו הרוטשילדים תוך תקופה קצרה לעשירים מופלגים.
מאיר-אנשל רוטשילד היטיב לראות את הנולד. את חמשת בניו מיקם בחמישה מרכזי עסקים של הימים ההם: הבן הבכור, אנשל-מאיר, נותר לנהל את העסק המשפחתי בפרנקפורט; הבן השני, שלמה-מאיר, נשלח לווינה; הבן השלישי, נתן-מאיר, הקים את השלוחה המשפחתית בלונדון; הבן הרביעי, קרל-מאיר, הדרים לאיטליה, ובסיסו היה בעיר נפולי; על צעיר הבנים, יעקב-ג’יימס, הוטלה המשימה בפריז. עד שנת 1812 כבר כיסתה הרשת הרוטשילדית את אירופה כולה. האחים סייעו זה לזה בעסקים, מימנו עסקאות גדולות, וצאצאיהם אף נהגו להתחתן “בתוך המשפחה” כדי לשמור על הונה.
במאה ה-19 נכנסו לפעולה בני הדור השני והשלישי במרכזי רוטשילד השונים, ובאמצע המאה החלה גם המעורבות של המשפחה בארץ-ישראל.
בעשורים הבאים התרחבה פעילותם של המרכזים השונים, ושניים מהם בלטו במיוחד – אלה שבלונדון ובפריז. נתן רוטשילד ובניו באנגליה היו מקורבים לבית המלכות והלוו כספים רבים לממשלה, בין השאר כדי לרכוש את מניות תעלת סואץ. יעקב (ג’יימס) דה-רוטשילד היה חלוץ בניית הרכבות בצרפת ובמשך שנים שימש כאיש הכספים של המלכים מבית אורליאן, בית בורבון ונפוליון ה-3. הרוטשילדים היו מעורבים במידה רבה גם בחיים היהודיים, לחמו באנטישמיות ותרמו בנדיבות לצורכי יהודים.
בנימין (אדמונד) דה-רוטשילד נוטל את הפיקוד
ראשון מעניקי הסיוע ליהודי הארץ היה יעקב (ג’יימס) דה-רוטשילד, שקיבל מממשלת צרפת תואר של ברון, שעבר גם לצאצאיו. בשנת 1854, בעיצומו של משבר חמור בירושלים בשל מלחמת קרים והפסקת קבלת הכספים מאירופה, שיגר הברון הצרפתי את אלברט כהן, איש אמונו ומנהל מפעלי הצדקה שלו, לירושלים, וזה הניח בעיר את היסוד לבית חולים ראשון, שנקרא על שם מאיר רוטשילד.
אלברט כהן גם ייסד קרנות מיוחדות שהעניקו כספים לנשים יולדות וארוחות חינם בבית תמחוי. הוא אף סייע, בשם שולחו, יעקב (ג’יימס) דה-רוטשילד, להקמת בית הכנסת הנודע “החורבה”, שלא בכדי כונה “בית יעקב”.
הרוטשילדים האנגליים הקימו בשנות ה-60 של המאה ה-19 את בית-הספר ע”ש אוולינה דה-רוטשילד, בת משפחה שמתה בעת לידה. בתחילת שנות ה-80 של אותה מאה פשטה שמועה בארצות המזרח, שמשפחת רוטשילד רכשה שטחים גדולים בארץ-ישראל, וכל
יהודי שיעלה ארצה יקבל חלקת אדמה חינם. עושרה המופלג של המשפחה והאמון שנטעה בקהילות ישראל היה רב. ראשית העלייה מתימן בשנת 1881 מיוחסת בין השאר לשמועה זו.
אולם בן המשפחה שהטביע יותר מכל האחרים את חותמו בארץ-ישראל היה הברון בנימין (אדמונד) דה-רוטשילד, בנו השלישי והצעיר ביותר של הברון יעקב-ג’יימס. בשלהי 1882, בהיותו בן 37, נשוי רק שנים אחדות ואב לשני ילדים פעוטים, נקלע בנימין-אדמונד ל”הרפתקת חייו”.
לגמרי במקרה נפגשו עמו תוך כשבועיים שני אישים, שכל אחד מהם ביקש לשכנעו לפעול בארץ-ישראל.
הראשון היה הרב שמואל מוהליבר מפולין, שהעלה בפני הברון הצעה ליישב בארץ קבוצה של עולים-איכרים, מנוסים בעבודת האדמה, ולהקים בעבורם מושבה מיוחדת – ומהצעה זו צמחה המושבה עקרון – מזכרת בתיה. השני היה יוסף פיינברג מראשון לציון, מושבה שזה עתה עלתה על הקרקע וכבר נקלעה לקשיים כלכליים, והוא ביקש סיוע ראשוני, כדי שהניסיון ההתחלתי הזה לא יירד לטמיון.
הברון נחלץ לסייע לשני המפעלים ההתיישבותיים האלה ועד מהרה נסחף לפעולה רחבה בהרבה בארץ-ישראל. הוא היה למשקיע הגדול ביותר בהתיישבות היהודית בארץ לפני קום המדינה. מעריכים כי הכספים שהשקיע (מכיסו) בהקמת מושבות, ביסוסן, ניסיונות חקלאיים, הקמת מפעלי תעשייה ראשונים המבוססים על תוצרת המושבות (יקבים, מפעל לייצור בקבוקים, בית חרושת לייצור משי ועוד) וקיום מערכות ניהול, בריאות, חינוך ודת במושבות – כל אלה הגיעו למיליונים רבים ובשערי המטבעות של ימינו מדובר בוודאי
במאות מיליוני דולר.
להשוואה, בין השנים 1899-1883, תקופת פעילותו הראשונה של הברון רוטשילד בארץ, הוא השקיע במפעל ההתיישבותי פי 25 מאשר כל אגודות חובבי-ציון ביחד.
אין תמה כי דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, העריך את פועלו של הברון רוטשילד במילים האלה:
רוטשילד לא היה סתם נדיב, פילנטרופ, אם כי הוא הוציא מכספו על יישוב הארץ יותר מכל איש אחר בעם היהודי, ואולי יותר מכל עם ישראל יחד לפני קום המדינה… הוא היה הראשון והיחיד אשר עשה מעשה אדיר, נועז, ממושך ורב-תוצאות… בכוח עושרו הרב ובמסירותו המתמדת, ללא הטפה ובלי לפנות לעזרת אחרים, מעטים או מרובים.
לברון רוטשילד היה רק תנאי אחד לסיועו הענק: ששמו לא יפורסם. לכן, במשך שנים הוא כונה “הנדיב הידוע”, אם כי הכול – בארץ-ישראל וברחבי העולם היהודי – ידעו במי המדובר.
מניעיו של רוטשילד
פעמים רבות נשאלה השאלה: מה הניע את הברון בנימין (אדמונד) דה-רוטשילד, איל-הון יהודי-צרפתי צעיר שיש לו הכול, להתמסר בצורה כה גורפת למפעל ההתיישבות בארץ-ישראל, מחוז מרוחק ומוזנח באימפריה העות’מאנית השוקעת. את התשובה לכך, כך נדמה, לעולם לא נדע בבטחה.
הסיוע שלו להקמת המושבות מזכרת בתיה וראשון לציון, לא היה, כפי שלעתים נוטים לחשוב, בבחינת ראשית מעשה, אלא תוצאה של חשיבה, התבוננות במצב היהודים בעולם ורצון ליטול חלק משמעותי בחיי העם. הימים היו ימי הפרעות ביהודי רוסיה וראשית ההגירה הגדולה, ובלבו של צעיר הרוטשילדים הצרפתיים באותה עת התגבשה הדעה – לא מעט בהשפעת מורו הרוחני, הרב הראשי של פאריס ולאחר מכן של צרפת כולה, הרב צדוק כהַן – כי את הפתרון לבעיית המהגרים יש למצוא לא באמריקה אלא בארץ-ישראל, שאותה ראוי להפוך לארץ המקלט היהודית העיקרית. לכך יש להוסיף, שהברון, כיהודי גאה, ביקש להוכיח כי היהודים, בניגוד לדעה שרווחה בימים ההם, מסוגלים להיות עובדי אדמה ולהקים לעצמם חברה מתוקנת. הצלחתם בארץ-ישראל נתפסה אצלו גם כסטירת לחי מופגנת לאנטישמים למיניהם, שטענו כל העת שיהודים מסוגלים להיות רק חנוונים ומתווכים.
הברון עצמו לא ניסח מעולם את כוונותיו, ואפשר ללמוד עליהן מהתבטאויות חלקיות שלו ובעיקר ממעשיו בארץ-ישראל. בביקורו בארץ בשנת 1899 ביטא את הערכתו למושבות:
בעיר הקודש ירושלים יספרו עד לארבעים אלף מאחינו בני ישראל, אך על אודותם אין מדברים כל-כך הרבה, אין מהרהרים אחריהם כל כך… אבל אליכם נשואות עיני ישראל, אליכם מביטים כל ישראל, אתם תקוות כל בני אמונתנו בכל העולם ואתם גאוותם וכבודם, אתם הטובים שבישראל.
את השתיל הרך של ההתיישבות היהודית החדשה דימה הברון בעיני רוחו לעץ ענק, ועוד לפני שמלאו לה עשרים שנה הוא צפה את התחדשות העם היהודי בארצו:
… כל העמים היותר גדולים ונוראים כבבלים והרומים אבדו ואין זכר להם, ועם קטן כעם ישראל עודנו חי וקיים והנהו שב אל ארצו שגלה ממנה והארץ עונה לו את עבודתו. האין זה נס גדול? והאם נס קטן הוא, אם ארץ חרבה זה כאלפיים שנה, ארץ טרשים ועקרבים, נהפכת לגן עדן ולארץ זבת חלב ודבש באמת, וכל זה על-ידי בניה ששבו אליה אחרי נדודם בארצות שונות?
רוטשילד סבר כי את חזרת היהודים לארץ-ישראל יש לעשות בקצב אטי, כדי לא לעורר דאגה והתנגדות אצל הטורקים, שליטי הארץ דאז. לכן התנגד לפעילותו המדינית הפומבית ואף הרעשנית של הרצל ושלל את הציונות המדינית. גישה זו לא מנעה ממנו, כשהשתנו הנסיבות בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, להיות הראשון שדיבר על מדינה יהודית. תרומתו להשגת הצהרת בלפור בשנת 1917 לא תסולא בפז, אף שבעת ההיא הדבר לא היה ידוע.
בכך הוא נעזר בענף האנגלי של בית רוטשילד. כידוע, את האגרת ובה הצהרתו שיגר הלורד בלפור לא לד”ר וייצמן אלא לברון ליונל וולטר רוטשילד, שהיה ציוני פעיל וגם זואולוג נודע.
מלאכתו של הברון רוטישלד בארץ לא הייתה קלה. השלטון הטורקי הערים מכשולים; הקשיים האובייקטיביים בהקמת חקלאות ותעשייה מודרניות בארץ מרוחקת ומפגרת, כפי שנחשבה ארץ-ישראל בעת ההיא, היו רבים מספור; חיכוכים קשים פרצו בין האיכרים לפקידי הברון, והם, בין השאר, שגרמו לו להעביר את הטיפול במושבות לחברת יק”א (בשנת 1900), אם כי בדיעבד ידוע שהברון המשיך לתמוך במושבות ולהתעניין בכל הקורה בהן עוד שנים רבות, עד יומו האחרון, 2 בנובמבר 1934, כשהיה בן 89. עשר שנים לפני מותו חזר לטפל בהתיישבות באמצעות חברת פיק”א, שבנו יעקב-ג’יימס, עמד בראשה. בשנות חייו האחרונות לא היה קץ לאושרו כאשר הוברר לו שעזרתו בת חמישים השנה הניבה פרי הילולים, ובארץ-ישראל כבר חיים, בכפר ובעיר, למעלה מ-300 אלף יהודים. בימים ההם נחשב הדבר לפלא טבע כמעט.
חמשת הביקורים בארץ
הברון בנימין (אדמונד) דה-רוטשילד ביקר בארץ-ישראל חמש פעמים (בשנים 1887, 1893, 1899, 1914 ו-1925). הביקור הראשון נחשב “סיור התרשמות”; השני לביקור חטוף בלבד (הוא ביקר רק בזיכרון יעקב); השלישי ל”ביקור התפכחות” והבשלת תכניתו לפרישה מתמיכתו הישירה במושבות; הרביעי ל”ביקור התפייסות” עם היישוב, לאחר תקופת היעדרות ממושכת (15 שנה), ולכריתת ברית עם התנועה הציונית; ואילו הביקור החמישי היה בבחינת “ביקור ניצחון”. הדי המאבקים הקודמים נשכחו, והכול זכרו רק את עזרתו הגדולה למושבות ולמפעלי תעשייה (חברת החשמל, הטחנות הגדולות, מפעלי המלח) ולהשגת הצהרת בלפור.
במשך שבועות אחדים סבב הברון הקשיש (בן 80 בעת ההיא) ברחבי הארץ, ולא הסתיר את התפעלותו מקצב הבנייה של היישוב היהודי, שהוא היה ממניחי יסודותיו, ובוודאי המממן הראשי שלו. נאומו בבית הכנסת הגדול של תל-אביב היווה סיכום לעשרות שנות פעילות וצוואה ליישוב כיצד עליו לנהוג בעתיד. חלומו התגשם, אמר, והוא הודה לאל-עליון שזיכה אותו לחזות בעת זקנתו ב”מראה הנפלא הזה: חזון תחיית ישראל”.
שנה לאחר פטירת הברון הלכה לעולמה הברונית עדה-אדלייד, שותפתו הנאמנה לדרך ארוכה ול”שגעונותיו” בארץ-ישראל. בעת ביקורו הרביעי, בשנת 1914, איתר מקום שבו הביע את רצונו להיקבר – בשלוחת הכרמל (“הסלע” לפי הגדרתו) מדרום לזיכרון יעקב. משאלה זו התמלאה לאחר הקמת המדינה. ממשלת ישראל, בראשותו של דוד בן-גוריון, החליטה לקיים את רצונו של “הנדיב הידוע” ולטמון את ארונותיהם של הברון והברונית בנחלת קבר מיוחדת ברמת הנדיב. ספינה של חיל הים הישראלי הביאה מצרפת את שני הארונות והם נקברו בלוויה ממלכתית בג’ בניסן תשי”ד (6 באפריל 1954). על הקבר הונחו עשרות שקיות עפר, וכל אחת מהן נשאה שם של יישוב של מושבות הברון, יק”א ופיק”א מכל רחבי הארץ.
רוטשילדים על מפת הארץ
הרוטשילדים הותירו רישומם לא רק בארץ, אלא גם במפת הארץ. עשרה יישובים נקראים על שם בני המשפחה. ראש וראשון להם הוא הברון בנימין (אדמונד) דה-רוטשילד, שעל שמו קרויה בנימינה. אביו יעקב-ג’יימס הונצח בזיכרון יעקב; אמו בתיה-בטי, במזכרת בתיה; אף אשתו של הברון, עדה-אדלייד, זכתה למושבה משלה – גבעת עדה.
קרובים נוספים הם סבו של הברון, מאיר-אנשל שהונצח במאיר שפיה; דודו, שלמה-סלומון – בבת שלמה; בנו, יעקב-ג’יימס, הונצח בקיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן; וכלתו דבורה-דורותי – במושב שַדְמות דבורה בגליל התחתון. שני קרובים רחוקים יותר הונצחו גם הם – פרדס חנה על-שם חנה רוטשילד מאנגליה; ושדה אליעזר בגליל על שם אליעזר רוטשילד מצרפת.
ואין זה עדיין הכל: חברת פיק”א, ממשיכתה של יק”א, העבירה את כל נכסיה למדינה בשנת 1957. כל שנותיה עמד בראשה, כאמור, בנו של הנדיב הידוע, הברון יעקב (ג’יימס) דה-רוטשילד, שהמשיך בדרכי אביו ותרם רבות ליישוב היהודי ולמדינת ישראל בראשיתה. הוא אף עמד מאחורי מבצע העלאת ארונות הוריו לישראל והקמת רמת הנדיב. יעקב (ג’יימס) דה-רוטשילד נפטר בשנת 1957 ורעייתו דבורה-דורותי תרמה 6 מיליון ל”י להקמת משכן הכנסת בירושלים – החלטה שנתקבלה עוד בחיי בעלה.
קרן רוטשילד, הנקראת גם “יד הנדיב”, שיסדה משפחת רוטשילד, משקיעה זה למעלה מ-50 שנה במוסדות תרבות, אמנות, מדע, רפואה וסעד. בין פעולותיה: הקמת הטלוויזיה הלימודית, האוניברסיטה הפתוחה, המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט”ח), סיוע למוזיאון ישראל והקמת בניין בית המשפט העליון.
הנה כי כן, הרוטשילדים מעורבים בנעשה בארץ זה יותר מ-150 שנה, ונראה שעדיין לא אמרו את המילה האחרונה…
יש לך שאלה? נשמח לעזור
פעילות ענפה מתקיימת ברמת הנדיב סביב האדם וחיבורו לטבע ולסביבה.
הדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בגינון, בחינוך לקיימות של הדור הצעירו ואירועים המתחשבים בסביבה ותורמים לרווחה ובריאות הקהל.
בחלק המערבי של גני הזיכרון, סמוך למערת הקבר של הברון רוטשילד ורעייתו, נמצא גן המפלים. המבנה של הגן ומיקומו מעניקים לו אווירה קסומה ומיוחדת במינה.
להשלמת חוויית הביקור ברמת הנדיב אתם מוזמנים ליהנות במטעים, בית קפה-מסעדה המציע שילוב מיוחד של תפריט חלבי כשר, מתחם פיקניק מוצל, או קיוסק.
