פעילויות ואירועים
פעילויות ואירועים
הגירית היא טורף, שאורך גופו מגיע עד 70 ס”מ, ומשקלו כ- 8 ק”ג. שער הפרווה שלה סמיך, וחלקו זיפי-נוקשה. צבע הפרווה חום-אפור, ועל הראש פסים שחורים ולבנים, הנמשכים מהחרטום ועד האוזניים. פסים אלה מסווים במידת מה את העיניים. בשעת סכנה הגירית סומרת את שערותיה, נראית גדולה בהרבה מגודלה האמתי, וכך מצליחה להרתיע כל מי שמתקרב אליה.
למרות מבנה הגוף המגושם של הגירית, היא זריזה מאוד, מסוגלת לרוץ במהירות, לשחות במים ואף לטפס היטב. ברגליה הקדמיות טפרים (ציפורניים) ארוכים וחזקים, ובעזרתם היא מטפסת על עצים וחופרת באדמה.
הגיריות חיות במערכת של מחילות, שהן חופרות לעצמן, ובכל אחת מהן משפחה שלמה – זוג הורים וצאצאיהם.
הגירית פעילת לילה. חושיה מחודדים, ובמיוחד – חוש הריח, המסייע לפעילותה בחושך.
טורף זה הוא אוכל-כול: זרעים ופירות של צמחים, פטריות, פקעות של צמחים ובעלי-חיים קטנים, כגון: זוחלים, מכרסמים, חרקים, חלזונות ותולעים.
הפסים שעל ראש הגירית, בצבעי שחור-לבן, הם סימן טוב לזיהוי הגירית.
הגומא הארוך, כמו המינים השונים בסוג גומא, הוא צמח טרופי. רוב המינים האלה קשורים לבתי גידול לחים.
לצמח זה יש תפרחת בצורת סוכך, המורכבת מכמה שיבוליות, המחוברות בבסיסן. הפרחים הקטנים, הדו-מיניים, מצויים בשני טורים נגדיים וערוכים בשני צדי השיבולית.
הפריחה של הפרחים הירקרקים היא ממושכת – בין החודשים אפריל ואוקטובר. ההאבקה מתבצעת באמצעות הרוח. העלים דמויי הסרגל הארוך יוצאים מבסיס הצמח.
הגומא הארוך צומח תמיד על גדת המים, במקום שהקרקע רוויה היטב
גוֹבַי מצרי הוא החגב הגדול ביותר באזורנו. אורך גופו של הבוגר מגיע עד 12 ס”מ, והוא נפוץ ממזרח אפריקה ועד מרכז אסיה.
בדרך כלל, הוא נמצא על עצים, שהעלים שלהם הם מקור המזון שלו – עצי-בר שונים וגם עצי נוי, שאינם גדלים בארץ בטבע. לכן, נוכל למצוא אותו בחורשים טבעיים אך גם בתוך חורשות נטועות, ביישובים כפריים ואפילו בגינות של שכונות המגורים בערים הצפופות.
הנקבות המופרות מטילות את הביצים הראשונות באביב. הצעירים שבקעו מן הביצים, מתנשלים פעמים אחדות, עד שהם מתבגרים. בתהליך ההתנשלות מעטה הגוף הקטן שלהם מתייבש ונושר, והוא מצמיח מעטה חדש וגדול יותר, מותאם לגוף הגדל.
במהלך הקיץ והסתיו החגב מספיק להעמיד 2 דורות. לקראת החורף הוא מפסיק את פעילותו, ובמהלך החורף גם הבוגרים וגם הצעירים נמצאים בתרדמה.
שימו לב לגודלו של הגובי, בהשוואה לאצבעות היד המחזיקות אותו בעת הצילום
הגדילן הוא צמח קוצני חד-שנתי נפוץ, וגובהו מגיע עד שני מטרים. התפרחות ארגמניות, מוקפות במעגל סימטרי של קוצי מעטפת ארוכים ובולטות לעין במשך חודשי הפריחה – ממארס עד מאי.
העלים התחתונים של הצמח גדולים מאוד, ובמעלה הגבעול הם קטנים יותר. לעלים עורקים לבנים וכתמים לבנים, והם שסועים לאונות משוננות.
גבעולים צעירים (קלופים), עלים צעירים ועורקים ראשיים של עלים בוגרים – כל אלה טובים למאכל ואפשר להוסיף אותם לסלט.
גדילן או ברקן? רבים נוטים לטעות בין הגדילן לבין הברקן. ואמנם הם דומים בצורתם, בבית הגידול שלהם ובעונת הפריחה. אם כן, איך נבחין ביניהם? – ההבדל הוא בקוצי המעטפת: אצל הברקן הם ארוכים, מסועפים ולא סימטריים, אולי מזכירים מעט צורת ברק. ואילו קוצי המעטפת של הגדילן הם סימטריים, ישרים ולא מסועפים.
בחזית התמונה רואים שני צמחי גדילן, שיש להם פרחים בצבע סגול, ומאחור – צמחי ברקן
הברקן הסורי הוא צמח חד-שנתי גבוה (גובהו מגיע למטר ויותר!). גבעוליו זקופים ומסועפים בחלקם העליון. העלים גזורים וקוצניים, והעורקים שלהם מודגשים בצבעים לבן או ארגמן. העלים התחתונים של הצמח גדולים וערוכים בצורת שושנת, כלומר – הם מרוכזים מסביב לבסיס הגבעול, קרוב אל פני הקרקע.
התפרחות של הצמח ערוכות על קרקפות. סביב הקרקפות עלים בצבע ארגמני ועורקיהם כסופים. כל קרקפת מוקפת בחפים, שהם עלים או קשקשים, שהפרח יוצא מהם. החפים ארוכים מן הקרקפת, קוצניים, סגולים ומסתעפים. במרכז הקרקפת פרחים צינוריים, סגולים-ארגמניים.
הפריחה: בחודשים מארס עד יוני.
העלים והגבעולים של הצמח טובים למאכל של בני אדם (בסלט).
גם העלים וגם הקרקפות של הברקן הם קוצניים, ובעלי-חיים נרתעים ממנו
בריומנים הם חרקים עדינים, שחיים בקרבת מים. בארץ כ- 10 מינים שונים, שדומים מאוד זה לזה, והבטיס הוא אחד מהם.
הבריומנים הבוגרים חיים זמן קצר, לעתים רק יום אחד בלבד, מכאן השם בריומן. הבוגרים אינם אוכלים אלא רק מתעופפים באוויר ומחפשים בני-זוג.
נקבה שהופרתה צוללת לתוך המים ומטילה שם את הביצים.
הזחלים שבקעו מן הביצים נקראים נימפות. לנימפות 3 תוספתנים ארוכים ושעירים בקצה הבטן. תוספתנים אלה מתפקדים כמשוטים, ומאפשרים לזחלים לשחות במים. בצדי גופם בליטות הנקראות זים-טרכיאות, המשמשות לקליטת החמצן המומס במים, הדרוש לנימפות לנשימה. לבליטות אלה יש יכולת תנועה, והן מסייעות גם לשחייה במים.
מזונן של הנימפות: אצות וחומרי רקב שהן מוצאות במים.
שלב הנימפה נמשך זמן ארוך, לעתים כמעט שנה שלמה. לבריומנים אין שלב של גולם, ומן הנימפות המפותחות הבוגרים בוקעים ויוצאים אל מחוץ למים.
הצמח בר-זית הוא שיח או עץ קטן, ירוק-עד (ירוק כל השנה), הגדל בחורש הים-תיכוני בארץ, בעיקר בחלק המערבי, עד לרום של 1,100 מטרים. הוא מלווה חברות חורש ים-תיכוני שונות: לעתים הוא חלק מחברת האלון המצוי, הוא מתווסף לעצים המאפיינים את אזור הר מירון, בגליל התחתון ובכרמל הוא צומח עם חרוב ועם אלת המסטיק או בחברת אלון מצוי ואלה ארצישראלית. הבקר והצאן מעדיפים אותו כמזון, ולכן בקרבת כפרים ובאזורי מרעה הוא נפגע למדי. באזורים מוגנים ממרעה הוא מפתח סבכים צפופים. בתנאים טובים הצמח יכול להתפתח עד לגובה 4 מטרים, אך, בדרך כלל, ניתן למצוא אותו בצורת שיח גדול, מסועף ענפים וסבוך. העלים שלו דומים קצת לעלי האלון המצוי, אך הם נגדיים – עלה מול עלה. בדומה לעצים אחרים ירוקי-עד בחורש הים-תיכוני, גם לו יש שתי תקופות צמיחה עיקריות: באביב העלים מלבלבים, העלווה מתפתחת, הפרחים פורחים, והבשלת הפירות מתחילה, ובסתיו ענפים וחוטרים צומחים צמיחת אורך, עד כי לעתים הענפים מתארכים במטר אחד, וכל צורת הנוף שלו וממדיו משתנים. צבע הפרחים הקטנים ירוק-לבן, והם פורחים באביב באשכולות מרובי פרחים. הפרי עגול, בעל ציפה, וצבעו הירוק משתנה לכחול-שחור, כשהוא מבשיל בסתיו. הוא מופץ על-ידי ציפורים. שימו לב לפירות הרבים שהבשילו בסתיו, ולענפים המתארכים מעבר להם.
את נופו המחודד של עץ הברוש אנחנו מכירים בחורשות, בבתי עלמין, בגינות ובפארקים. עד לפני כאלפיים שנה הוא היה נפוץ מאוד בארץ כצמח ירוק-עד, שגדל בר. במשך השנים נכרת הברוש עד שנכחד, בעיקר בשל טיבן של קורות העץ, שהופקו ממנו. כיום הברושים שאנו רואים הם כמעט כולם נטועים.
העץ הוא חד-ביתי. האצטרובלים (הפירות) האבקניים קטנים וצומחים בקצות הענפים. הם צומחים בסוף החורף ונושרים באביב, לאחר פיזור האבקה. האצטרובלים הנקביים כדוריים ובנויים מקשקשים דמויי פטרייה הצמודים זה לזה. אלה האצטרובלים המוכרים לנו.
העץ עמיד בפני יובש ובפני קרה, ולכן הוא מצוי בבתי גידול רבים בחלקים רבים של הארץ.
הוא נזכר כבר בתנ”ך מספר פעמים, גם בהקשרים הקשורים לשימושיו השונים כחומר בנייה לכלי נגינה ובעיקר לבניין.
לא כל עצי הברוש המצוי נראים בצורת נר מחודד כמו בתמונה זאת. יש גם כאלה הגדלים עם ענפים פרושים לצדדים.
/common/cetfocus/LoadFile.asp?sGUID=12B3FCFD-E630-46AA-B93D-247998277AEF&sName=brosh_b.jpg&sType=image/pjpeg
© נורית קינן
האצטרובלים הנקביים מגיעים לקוטר של 2-3 ס”מ, ובכל אחד מהם מתפתחים זרעים אחדים.
שימו לב לאצטרובל הנקבי הצעיר, שקוטרו כ- 3 מילימטרים והוא נראה כמו כדור עם בליטות.
האצטרובלים הזכריים של הברוש גדלים בקצות הענפים, ונשארים על העץ תקופה קצרה כל שנה. לאחר שהאבקה מתפזרת מהם, הם מתייבשים ונושרים.
על בן-החצב הסתווני – הגיאופיט – ניתן ללמוד משמו: הוא קרוב אל הסוג חצב. ואכן, כמו לחצב, גם לו יש תפרחת ערוכה באשכול בקצה עמוד התפרחת, וגם רעלים בבצל. רעלים אלה נועדו למנוע מבעלי-חיים (מלבד הדרבן) לאכול אותו.
מדוע סתווני? – שם זה של המין מעיד על מועד פריחתו: בסתיו, כחודש לפני בוא הגשמים. כמו החצב, עמוד התפרחת עולה לפני יציאת העלים, אבל, שלא כמו החצב (ובשונה גם מרוב מיני הפרחים), הוא פורח בכל שנה פעמיים – גם בראשית הסתיו וגם לאחר הגשמים, באביב!
באביב הצמח מפתח שושנת עלים. העלים צרים וארוכים, הם מתייבשים בסוף האביב ועד הסתיו הבא יצמח קודקוד צמיחה לשתי תפרחות. תפרחות אלה יוצאות בזו אחר זו בהפרש של כחודשיים.
עמוד התפרחת מגיע לגובה של כ- 15 ס”מ ועליו כ- 15 פרחים. צבעם של הפרחים סגול בהיר ובתוכם 6 אבקנים בולטים בצבע סגול כהה. חרקים שונים מאביקים את הפרחים. הזרעים, המבשילים עוד לפני בוא הגשמים, נראים ככדורים שחורים קטנים.
הפרחים של בן-החצב הסתווני קטנים, אך מצטיינים ביופיים
בן הסחלב הצריפי הוא צמח, שתפרחתו היפה מזכירה צורת פירמידה. בראש עמוד התפרחת 50-20 פרחים פורחים בצפיפות בצבע סגול ארגמני, וריחם עדין. מי מאביק ואיך? החרק המאביק הוא פרפר יום או פרפר לילה. המאביק תוחב את החדק שלו לתוך הדרבן (הכיס המוארך והדק בחלק התחתון) של הפרח ומוצץ את הצוף המתוק המצוי שם. בעודו מוצץ את הצוף, שתי האבקיות המכילות את האבקה, נצמדות אליו. בביקורו בפרח אחר החרק המאביק מעביר את האבקה אליו. הפריחה: בחודשים אפריל-מאי. בן סחלב צריפי הוא גיאופיט בעל פקעת שורש, הצומחת מחדש בכל חורף. כאשר בן סחלב צריפי פורח, אי-אפשר לא להבחין בתפרחות היפות שלו, שבכל אחת מהן פרחים רבים.
ביצנית פתחונית היא חלזון מים, אשר חי במים רדודים של ביצות, של בריכות ושל פלגי מים.
לחילזון קונכייה קשה, שלתוכה הוא יכול להתכנס בשעת סכנה. בראשו זוג מחושים, ובכל אחד מהם עין פשוטה, המסוגלת להבחין בין אור לצל.
כדי לנשום, הוא קולט את החמצן המומס במים דרך עור גופו, אך הוא גם נושם באמצעות ריאה. מדי פעם הוא עולה על-פני המים, קולט אל תוך הקונכייה בועית אוויר טרייה, ונושם את האוויר שבבועית.
בועית האוויר משמשת גם בועית-ציפה, ומאפשרת לחילזון לרחף-לצוף קרוב לפני המים בעת השחייה.
בתוך פיה של הביצנית מעין לשון משוננת-מגרדת, שבאמצעותה היא מגרדת אצות, חיידקים ויצורים מקרוסקופיים שונים, אשר דבוקים לסלעים ולצמחי המים.
הביצנית זוחלת על קרקעית הברכה, מחפשת מזון, אצות או בעלי-חיים זעירים שדבוקים לסלעים או לצמחים שבתוך המים.
בז הצוקים הוא עוף דורס נדיר למדי בארץ. הוא גדול בהשוואה למיני בז אחרים: אורך גופו למעלה מ-40 ס”מ. הנקבה גדולה יותר מהזכר.
צבע גבו חום-אפור, ואילו ראשו, בטנו ורגליו לבנים ומשובצים בכתמים כהים.
לבז הצוקים מקור עבה וחזק משאר מיני הבז. אמנם מעופו מגושם בהשוואה לבזים אחרים, אבל הוא מבצע צלילות זריזות כדי לתפוס טרף.
מזונו: ציפורים וחרקים מעופפים, שהוא תופס בעת מעוף וכן זוחלים ויונקים קטנים שהוא תופס על ענפי עצים או על הקרקע. לעתים קרובות הזכר והנקבה משתפים פעולה בציד: הנקבה מעופפת ומגרשת קורבנות מקפלי הקרקע ומעצים, והזכר עט על הבורחים ולוכד אותם.
הנקבה מטילה 3-4 ביצים בכוכים שנמצאים במצוקים. הזכר והנקבה דוגרים על הביצים לסירוגין במשך למעלה מחודש. לאחר הבקיעה מן הביצים שני ההורים צדים ומאכילים את הגוזלים, עד שהם מתבגרים ופורחים לחיים עצמאיים.
בז העצים הוא עוף דורס נודד. הוא חורף (שוהה בתקופת החורף) באפריקה, ואילו בקיץ הוא עף צפונה ומקנן במקומות רבים בעולם – מן המזרח (יפן וסין) ועד המערב (אירופה). רוב אזורי הקינון שלו נמצאים צפונה לנו, כלומר – ישראל היא הגבול הדרומי של אזור הקינון שלו.
לזכר ולנקבה מראה דומה: צבע הראש והגב תכלכל כהה, ונוצות לבנות מקשטות את אזור הגרון ומסביב לצוואר. אורך גופה של הנקבה כ-35 ס”מ, והיא גדולה מעט מהזכר (אורכו מגיע רק ל-30 ס”מ).
כמו שאר מיני הבז גם בז העצים אינו בונה קנים לקינון אלא פולש לקנים נטושים של עופות אחרים, כגון: עורבים ואנפות. לעתים קרבות ניטשים בין “בעלי הבית”, שבנו את הקן, לבין הבזים הפולשים.
בעונת החיזור, באביב, הזכר מבצע מעופי-חיזור מרהיבים ומשמיע צריחות קולניות. הנקבה מטילה בקן 3 ביצים ודוגרת עליהן במשך כחודש. הזכר אוסף מזון ומביא אותו אל הנקבה. אחרי שהגוזלים בוקעים – הוא מאכיל גם אותם.
בז העצים תופס את טרפו בתמרוני תעופה זריזים. מזונו: ציפורים, חרקים ועטלפים, שהוא צד במשך היום או בשעות הערב. באחת משיטות הציד שלו הוא מגיע לאתרי לינה של ציפורים על עצים, ומתעופף במשק כנפיים קולני קרוב אליהן. בדרך זאת הוא מעורר בהלה אצל הציפורים ומצליח לתפוס חלק מהן.
בז העצים קורע גזרים מן הטרף בעזרת המקור המאונקל שלו, ומגיש אותם לנקבה או לגוזלים שבקן.
הודות לכנפיים הארוכות והצרות שלו, בז העצים מבצע תמרוני תעופה זריזים.
הבז הוא עוף דורס ממשפחת הבזיים. המין הנפוץ בארץ-ישראל הוא הבז המצוי, המקנן לעתים על בניינים, המשמשים לו תחליף למצוקים טבעיים.
ראייתו של הבז המצוי מעולה ותוך כדי רפרוף באוויר, בגובה של כ-10 מטרים, הוא מסוגל להבחין אפילו בחיפושית או בחגב על הארץ. הבזים ניזונים מטרף חי בהתאם לגודל גופם. מזונם מגוון: חרקים, זוחלים, עופות ויונקים.
ישנם מינים אחרים של בזים המסוגלים לצלול מן האוויר לכיוון הטרף במהירות של 200 קמ”ש!
בדרך כלל, הבז המצוי הוא עוף מתבודד שאינו מתלהק, אם כי באזורים שהמזון מצוי בהם בשפע, הוא עשוי לקנן במעין מושבה דלילה.
בעונת החיזור מרבים בני הזוג להשמיע את קולם הצרחני. הבז עשוי לדגור במקומות שונים: על צוק טבעי, בין כפות תמרים או על אדן חלון.
נקבת הבז המצוי מטילה ודוגרת על 3-5 ביצים חומות. הדגירה מתחילה לקראת סוף ההטלה, והנקבה דוגרת לבדה במשך כ-28 יום. שני ההורים מאכילים את הגוזלים ובגיל חודשיים הם מגיעים לעצמאות. בגיל שנה הם מגיעים לבגרות מינית.
כאשר הבז סוקר את הסביבה, דבר לא נעלם מעיניו חדות הראייה
הבז האדום הוא עוף דורס ממשפחת הבזיים והוא הקטן בעופות הדורסים בישראל – משקלו 160 גרם בלבד. הוא מצטיין בצבעיו היפים: ראש ועורף אפורים-כחלחלים, צבע חום-ערמוני בשאר חלקי הגוף העליונים ובבסיס המקור, רגליים ועפעפיים צהובים. הבז האדום נמצא בסכנת הכחדה עולמית, לאחר שאוכלוסייתו הידלדלה בצורה מדאיגה. בישראל ירד מספרו מכ- 3000 זוגות מקננים לכ- 400 בלבד. בניגוד למרבית העופות הדורסים הנודדים, החולפים על פני ישראל או חורפים בה בדרכם מאירופה דרומה, הבז האדום בוחר לעצמו נתיב נדידה שונה. במרבית חודשי השנה הוא שוהה באפריקה ומגיע אלינו בסביבות פברואר, על-מנת לגדל כאן את גוזליו. תחילה מגיעים הזכרים המאתרים מקום קינון מתאים, ואחר כך מצטרפות הנקבות. החודשים מרץ-אפריל מוקדשים לחיזור ולהזדווגות, ובסופם מטילות הנקבות 3-5 ביצים באתר הקינון, ודוגרות עליהן נמשך 28 יום. הגוזלים בוקעים בסוף חודש מאי, שוהים בקן כחודש, עד שהם מתחזקים דיים לקראת המסע הארוך חזרה לאפריקה. ייחודו של הבז האדום בכך, שהוא נוטה לקנן במושבות באזורים הנמצאים בקירבת ובתוך מקומות יישוב. הוא מעדיף לקנן בגגות רעפים ובסדקים במבנים. בישראל, כ- 60% מהבזים האדומים מקננים בשני ריכוזים עיקריים: ביישובי מועצת אלונה (אזור רמת הנדיב) ובירושלים. הבז האדום שומר אמונים לאתרי הקינון שלו, וחוזר עליהם בכל שנה ובאותו זמן. הבז האדום ניזון מחרקים שהוא צד בשטחים פתוחים (שדות, גנים ציבוריים) ומעדיף בעיקר צרצרים, חרגולים וחיפושיות. לבז האדום עיניים חדות, מקור מחודד וציפורניים שלופות. כל אלה מאפשרים לו לאתר טרף ולצוד אותו בקלות.
הצמח בוצין מפורץ הוא עשב גבוה, דו-שנתי. בחורף הוא מצמיח שושנת-עלים צמודים לקרקע, ובה עלים גדולים, שעירים ובעלי מפרצים.
בסביבות חודש אפריל גבעולי הפריחה של הצמח צומחים, ומתרוממים עד לגובה מטר וחצי. הגבעולים מסתעפים ומזכירים מנורת קנים, ולכן יש הסבורים שהבוצין היה הדגם לבניית מנורת המקדש.
פרחים צהובים נפתחים על ענפי הפריחה, קוטרם כ- 1 ס”מ, ובמרכזם אבקנים שעירים בצבע ארגמן. בעת שדבורים נוחתות על הפרחים כדי לאסוף אבקה, הן שורטות ברגליהן את עלי הכותרת. כחצי דקה לאחר שעלי הכותרת נשרטים, עלי הגביע נסגרים בכוח וגורמים לנשירת עלי הכותרת. כך הפרחים שכבר הואבקו אינם בולטים על הצמח, ורק הפרחים שהמאביקים עדין לא ביקרו בהם ונותרים פתוחים.
הבוצין הוא אחד הצמחים הפונדקאים של הפרפר נמפית הבוצין ושל הפרפר סס-אדום מבריק. נקבות הפרפרים מאתרות את הצמח ומטילות עליו את הביצים. הזחלים שבוקעים מן הביצים ניזונים מעלי הבוצין.
שימו לב להסתעפות של ענפי הפריחה של הבוצין, הנראים כמו מנורת קנים.
שימו לב לאבקני הפרח, המקנים למרכזו צבע סגול.
הבולבול הוא ציפור שיר ממשפחת הבולבוליים. זוהי ציפור נפוצה בארץ, בעיקר ביישובים. בעולם היא נפוצה באפריקה ובאסיה המזרחית והדרומית. משמעות שמה בערבית – זמיר והוא ניתן לה בזכות שירתה.
לבולבולים רגליים קצרות וחזקות, מקורם כפוף במקצת והם בעלי זיפים בבסיסם. כנפיהם קצרות ומעוגלות והם אינם מיטיבים לעוף.
רוב זני הבולבולים אפורים לגמרי אך קיימים מיני בולבולים שנוצותיהם בצבעים שונים: אפור, שחור, חום וירוק ועל ראשיהם או בבסיס זנבם יש נוצות צהובות, אדומות וכחולות. משפחת הבולבוליים כוללת 240 מינים שוכני עצים, המרבים לנתר בין הענפים או על האדמה.
הבולבולים חיים בגנים, במטעים, בנאות מדבר ובכל מקום שגדלים בו עצים ושיחים. הבולבולים חיים לרוב בזוגות מונוגמיים במשך כל חייהם.
בתקופת הרבייה תופסים להם הזוגות טריטוריה ובה הם מתרבים.
במקום שיש בו מזון בשפע מתקבצים בולבולים רעבים וקולניים הגורמים נזק למטעים ולכרמים.
הם ניזונים מחרקים, מפרחים, מעלים ומזרעים ובעיקר מפירות.
הנקבה בונה לבד את הקן. הזכר מלווה אותה בעת איסוף חומרי הקינון.
הקן נבנה על ענפי העצים מחלקי צמחים, עלים וחומרים צמריים. מסיבה שאיננה ידועה החלק הפנימי של הקן מרופד בחומרי בניה גסים ואילו החלק החיצוני עשוי מחלקים רכים ועדינים.
מספר הביצים המוטלות בקן הוא בין 2-4.
הדגירה מתחילה מהטלת הביצה האחרונה ומתבצעת רק על ידי הנקבה.
הגוזלים בוקעים לאחר 13-14 ימי דגירה. בתחילה מאכילה אותם רק האם, אך עם הזמן גדל חלקו של הזכר, עד שהוא משתווה לחלקה של הנקבה. כשהגוזלים בני 13-14 ימים, הם פורחים מהקן. בני חודש וחצי הם עצמאיים.
החוק מרשה לצוד את הבולבול משום שהוא גורם נזק במטעים ובמשתלות פרחים.
השֶת (האזור שמתחת לזנב) הצהוב והראש השחור הם מסימני ההיכר של הבולבול.
/common/cetfocus/LoadFile.asp?sGUID=E17DDE92-1CC4-42A3-8F98-A7820812F6FB&sName=bulbul2_b.jpg&sType=image/pjpeg
© דורון הורוביץ, רשות הטבע
כאשר קר, הבולבול סומר נוצותיו ונראה כמו כדור אפור בעל ראש כהה.
/common/cetfocus/LoadFile.asp?sGUID=08B5CAB0-4DB9-4F40-8343-A8246EAC3280&sName=bulbul1_b.jpg&sType=image/pjpeg
© דורון הורוביץ, רשות הטבע
הבולבול, בעל הראש הכהה, ראה את הדרורים מלקטים מזון על הקרקע, והצטרף אל החגיגה…
האשחר רחב-העלים צומח בחורש ים תיכוני לח או ליד מים וגם באזורים יבשים. כצמח-נוי יתרונו ברור: שיח גדול, ירוק-עד (ירוק כל השנה), לא קוצני, עליו גדולים, מבריקים וקשים. שולי העלים, ממש בשפתם, חסרי כלורופיל, ולכן כאשר מביטים בעלה מול האור נראה סביב העלה הילה לבנה ודקה. פרחיו קטנים, צבעם ירוק-צהבהב והם אינם בולטים לעין. הפירות אדומים כהים, כמעט שחורים, בולטים למרחוק ונאכלים על-ידי ציפורים. שמו של הצמח, נגזר מגודלם של העלים המקנים לו מראה מיוחד.
האשחר הארצישראלי הוא שיח קוצני וסבוך, שגובהו עד 3 מטרים! אחרי כריתה, אחרי שריפה או אחרי רעייה של צאן הוא מתחדש במהירות על-ידי צימוח מהיר של ענפים חדשים. זרעיו מופצים ביעילות רבה על-ידי ציפורים, האוכלות את הפרי המתקתק שלו.
קצות ענפיו קוצניים, העלים קטנים ודמויי ביצה, פרחיו קטנים, צבעם ירוק-צהבהב והם אינם בולטים לעין. הפרחים חד-מיניים ומואבקים על-ידי חרקים שונים, הנמשכים אל ריח הפרחים ואל שפע הצוף.
הפרי דומה בצורתו לענב קטן, יש בו כ3- זרעים, וסביבם ציפה מתוקה. צבעם סגול כהה ומנוקד בכתמים שחורים.
מדוע אשחר? – אולי בשל הצבע הכהה (שחור) של הפרי.
רוב סעיפי הענפים של האשחר מסתיימים בקוץ, וכל אלה מגינים עליו מפני מבקרים שאינם רצויים.
האשבל הערבי הוא צמח חד-שנתי. גובהו עשוי להגיע עד 80 ס”מ. לכל פרח 5 עלי גביע מחודדים. הכותרת שלהם דו-שפתנית: השפה העליונה זקופה וקמורה מעט, והשפה התחתונה גדולה יותר, מחולקת לשלושה חלקים, החלק האמצעי גדול יותר. צבע הפרחים סגול-ורוד (לילך) בהיר, והם פורחים בחודשים מרס עד מאי.
השפה התחתונה של הפרח, שהיא בולטת וגדולה, מאפשרת לזהות את האשבל בקלות
ארבע-קו מובהק הוא נחש תת-ארסי, שאינו נחשב מסוכן לאדם. שיני הארס שלו נמצאים בעומק הפה, ולכן הוא אינו יכול להכיש בקלות. זהו נחש דק וזריז. ראשו רחב רק מעט מצווארו. אורכו עד 100 ס”מ, ומשקלו עד 100 גרם. עיניו גדולות, ואישוניהן העגולים מעידים על כך שהוא פעיל יום.
צבעו הנחש צהבהב או חום-צהבהב, וכשמו כן הוא: לאורך גבו ארבעה פסים בצבע שחור או חום כהה. יש גם נחשי ארבע-קו חסרי קווים…! נחשים אלה, חסרי הקווים, חיים בסמיכות לפרטים בעלי קווים. על ראשו של הארבע-קו דגם מורכב של פסים וכתמים.
ארבע-קו מובהק הוא נחש שוכן קרקע, אך הוא מיטיב לטפס על שיחים ועל עצים. הוא גם מיטיב לראות, וראייתו טובה מראייתם של כל הנחשים החיים בישראל.
מזונו: לטאות, מכרסמים וציפורים, ולעתים, כשהוא תר אחר טרף, הוא מרים את פלג גופו הקדמי, וצופה בראש מורם לכל עבר.
שימו לב ל- 4 פסי הצבע לאורך גופו של הנחש ארבע-קו, שהקנו לו את שמו
אקריות הן בעלי-חיים מקבוצת פרוקי-הרגליים, קרובים לעכבישים ולקרציות.
סדרת האקריות כוללת עשרות אלפי מינים, הנפוצים במגוון גדול של סביבות חיים, ביבשה ובים. בהתאמה למקומות המחייה השונים, יש בקבוצה זאת גם מגוון גדול של תכונות ושל מבנה הגוף. רובן קטנות מאוד, אורך גופן נע בין פחות ממילימטר אחד ועד מילימטרים אחדים. בארץ מצויים כמה מאות מיני אקריות, שלא כולם הוגדרו בוודאות. חלק מן המינים מהווים מזיקים בחקלאות.
מקורות המזון של האקריות מגוונים. בין האקריות יש מינים צמחוניים, טורפים, אוכלי-כול וטפילים. אחת הקבוצות של האקריות מתקיימת בשכבת נשר-העלים שמצטבר מתחת לצמחים. אקריות אלה ניזונות משאריות החומרים האורגניים, והן מרכיב חשוב בקבוצת בעלי-החיים המפרקים, המאפשרים מיחזור של חומרים בטבע.
אקרית שנמצאה בשכבת נשר-העלים, מתחת לצמחייה ברמת הנדיב
אספרג החורש הוא צמח מטפס נוקשה וקוצני, המצוי בחורש הים תיכוני. באביב גבעולים מחודדים רכים, טעימים למאכל, עולים מן הקנה של השורש. הגבעול צומח במהירות, מתפתל בין ענפי העץ עד הצמרת ונאחז בענפים. בקצה כל גבעול – קשקשים, אשר ענפי משנה ירוקים מסתעפים מהם ונאחזים אף הם בענפי העץ.
אמנם גם על הגבעול הראשי וגם על ענפי המשנה יש עלים קשקשיים, אך הם נושרים כאשר הגבעול והענפים מתקשים. ענפים דמויי עלים, דקים וירוקים יוצאים מחיקם של ענפי המשנה ומסתיימים בחוד.
למרבה הפלא, החלק בצמח המבצע פוטוסינתזה, הוא דווקא הענפים!
בסתיו, בין ענפים דמויי עלים מחודדים אלה, פרחים לבנים וקטנים מתפתחים בחלק העליון של הענף. באביב פירות שחורים קטנים, מבשילים מהם, וציפורים נהנות מעסיסם.
הפרחים של האספרג קטנים ועדינים.
החיפושית אַנאיזוֹפּליה סורית שייכת לקבוצת החיפושיות הזבליות. היא חיפושית קטנה: אורך גופה אינו עולה על 1.3 ס”מ.
הנקבות מטילות ביצים באדמה, והזחלים הבוקעים מהביצים מתחפרים בקרקע וניזונים משורשים של צמחים. בשלבי הגלגול הבאים הזחלים מתגלמים בתוך האדמה, והחיפושיות הבוגרות מגיחות מן הגלמים ויוצאות מן הקרקע לחפש מזון ובני זוג.
החיפושיות הבוגרות ניזונות מאבקת פרחים ומזרעים מבשילים של צמחים ממשפחת הדגניים. לעתים הן מתרבות בשדות חיטה ושעורה, שם הן מוצאות שפע של מזון, וכך הן גורמות לשדות נזקים משמעותיים.
סימני זיהוי טובים של הזבלית אנאיזופליה סורית הם שערות על גופה וצבע שחור בקדמת גופה.
שיח אלת המסטיק הוא מרכיב חשוב ונפוץ בחורשים ובגריגות בחבל הים תיכוני הנמוך. בדרך כלל, זהו שיח ענף (מתפצל לענפים רבים), היוצר נוף מעוגל, שקוטרו כ-1.5 מטרים, וגובהו אינו עולה על שני מטרים.
העלים של השיח ירוקי-עד (ירוקים כל השנה), צבעם ירוק כהה, והם מורכבים מעלעלים מעוגלים בראשם, הצומחים זוגות-זוגות על ציר העלה. הצמח הוא דו-ביתי (כלומר – יש גם צמח זכר וגם צמח נקבה), ואשכולות פירותיו, המבשילים בקיץ, אדומים וקטנים.
האבקת הפרחים נעשית על-ידי הרוח, ואילו הפצת הזרעים נעשית על-ידי ציפורים, האוכלות את הפרי.
הצמח גדל בדרך כלל עד לרום של 300 מטרים מעל פני-הים, והוא מסוגל לצמוח על קרקעות שונות ומגוונות וגם סמוך אל חוף הים.
מדוע מסטיק? – בימי קדם הכינו מן השרף הריחני, המצוי בכל חלקי הצמח, חומר לעיסה (שטעמו חריף).
האלון המצוי הוא עץ ירוק-עד (ירוק כל השנה) שכיח ואופייני ביותר בחורש הים תיכוני בישראל וגם בארצות מזרח הים התיכון ודרום איטליה. הוא מרכיב מרכזי בכמה חברות צומח ים תיכוניות. בישראל הוא המרכיב העיקרי בנוף צומח החורש בגליל העליון, בכרמל ובהרי יהודה. העץ צומח במקומות גבוהים: מגובה 300 מטרים מעל פני-הים עד 900 מטרים, ולעתים אף יותר: בחרמון, למשל, גדלים עצי אלון גדולים מאוד. בתנאים רגילים הוא גובהו 6-2 מטרים, אך ניתן למצוא גם פרטים, שגובהם 15 מטרים! לאחר שריפה ולאחר כריתה העץ מתחדש במהירות יחסית על-ידי צימוח מהיר של ענפים חדשים. במקרים כאלה לא יצמח עץ אלא שיח נמוך, מסועף ודוקרני. העלים של העץ דמויי ביצה, קשים ומשוננים בשוליהם. תקופת הפריחה קצרה – כשבועיים, באביב המוקדם. העץ הוא חד-ביתי, פרחיו האבקניים (הזכריים) רבים, והעלייניים (הנקביים) מעטים, וכולם נמצאים על אותו העץ. הבלוט – הפרי של האלון – מבשיל במשך כשנה וחצי, ולו ספלול עשוי קשקשים, ובתוכו זרע גדול. עץ בוגר מבשיל כל שנה אלפי בלוטים, אך רק מעט מהם ‘זוכים’ לנבוט, משום שבעלי-חיים רבים אוכלים אותו. בעודם על העץ נהנים מן הבלוטים מכרסמים שונים, חדקוניות (מין חיפושיות), עופות (בעיקר עורבנים), וכאשר הבלוטים נופלים על הקרקע גם עדרי צאן ובקר, צבאים, דרבנים וחזירי הבר מצטרפים. אמנם כמה מאוכלי הבלוטים מסייעים בהפצתם, אך התייבשות חלקית של הבלוט מונעת את הנביטה. רק הזרעים שהגיעו לקרקע לחה, עשירה ברקבובית ומוצלת – יצליחו לנבוט.
אלון התבור הוא עץ נשיר חורף, שגדל כעץ בר רק באזור ישראל וסוריה. העלים שלו גדולים בהשוואה לעלים של מיני אלון אחרים הגדלים באזורנו – אורכם עשוי להגיע עד 6 ס”מ ויותר. בחלק התחתון של העלים שכבת שערות קצרות ולבנות, שאינה יורדת בשפשוף. האלון הוא עץ חד-ביתי, ועל כל עץ גדלים בנפרד פרחי זכר ופרחי נקבה. הפרחים הזכריים נקראים עגילים, משום שהם משתלשלים מן הענפים כעגילים התלויים על תנוך האוזן. הפרחים הזכריים מפזרים אבקה רבה. הפרחים הנקביים מעטים, ולאחר ההפריה הם מתפתחים לפירות. גם הפרי של אלון התבור – הבלוט – גדול בהשוואה לבלוטים של מיני אלון אחרים, וקשקשי הספלול שלו ארוכים וכפופים לאחור כתלתלים. בעלי-חיים רבים אוכלים את בלוטי האלון: עורבנים, חזירי בר, צבאים, דרבנים וחרקים שונים, כגון: החיפושית חדקונית הבלוטים. העלים של העץ הם מקור מזון לזחלים של הפרפרים טוואית האלון ורפרף האלון. עצי אלון עשויים להגיע לגיל מופלג של מאות שנים, והם מפתחים נוף רחב ומרשים.
האילנית היא הקטנה ביותר בגודלה בקבוצת הדו-חיים בארץ-ישראל. היא דומה לצפרדע אך קטנה ועדינה יותר. היא מדלגת בין ענפי עצים ובין שיחים. שכיחה על צמחי תרבות המושקים במים, בצמחיית קנים בכינרת, בנחל הירדן ובמעיינות שבקרבתו. עורה חלק ואצבעות רגליה מסתיימות בכפתורי הצמדה, המפרישים חומר דביק שבעזרתו היא נצמדת לעלים. ראשה קטן ועיניה בולטות משני צדדיו. היא מסוגלת לשנות את צבעיה לאפור, לירוק בהיר ולירוק כהה. לזכר יש קפל עור מתחת לסנטר. בזמן החיזור כפל העור מתמלא באוויר ויוצר שלפוחית גדולה, המשמשת תיבת תהודה להגברת הקול ולקרקור. האילנית ניזונה מחרקים, פעילה בלילה, ובמשך היום משכנה קבוע במקומות סתר: היא נצמדת לעלים ולגבעולים מוצלים, על מנת לשמור על עורה מפני התייבשות. בעונת הרבייה הזכרים והנקבות נמשכים לשלוליות חורף לצורכי רבייה. הנקבה מטילה ביצים בגושים ריריים, בכל גוש עד 100 ביצים. את הביצים היא מדביקה לצמחים בשלולית. הראשנים ניזונים מחומר צמחי. תוחלת החיים של האילנית: עד 22 שנים.
האלה הארצישראלית היא עץ חורש חשוב, המצוי בכל האגן המזרחי של הים התיכון. עץ זה הוא מרכיב קבוע בחברת החורש, ששמה: חברת אלון מצוי ואלה ארצישראלית. גובהו 10-5 מטרים, וגילו יכול להיות מופלג ביותר – עד מאות שנים! בארץ מן העצים הוותיקים נותרו רק בודדים. אמנם האלה הארצישראלית עשויה להתפתח לעץ בעל גזע אחד, אבל בארץ, בהשפעת רעייה, כריתה ושריפה, עצים שצורתם כשל שיח בעל גזעים אחדים, נפוצים יותר. העץ נשיר בחורף ומלבלב שוב בתקופת האביב, בסביבות חודש מארס. העלים המלבלבים, התפרחות הצעירות, הפירות הבשלים והעלים לקראת השלכת – כולם אדומים, ולכן העצים בולטים בצמחייה הירוקה בשטח. מי נהנה מן העץ? * את הציפה של הפירות אוכלים עופות ונמלים. * מכל חלקי הצמח אפשר להפיק טרפנטין: חותכים חתכים בגזע העץ, ושרף ירוק ובעל ריח אופייני נוטף ממנו. * מן העפצים המתפתחים על עלי העץ (הם נוצרים על-ידי כנימות, וצורתם כצורת בננה), נהגו להפיק חומר, המשמש לעיבוד עורות ולהכנת צבע השני. * בעבר שימש העץ להכנת חומרים ומוצרים שונים, כגון: שמן למאור מן הגזע; מן הענפים הכינו ידיות לכלי עבודה ומוצרי עץ קטנים; מציפת הפרי הכינו תבלין שהוסף לזעתר; מן הענפים הצעירים קלעו סלים; ועוד.
אייל הכרמל נכחד מישראל בראשית המאה ה- 20. בעבר הוא חי בכל החבל הים-תיכוני של הארץ, ועד היום הוא נפוץ בארצות רבות באירופה ובאסיה. אם כך, מדוע הוא נקרא כך? – שמו ניתן לו על שם אייל הכרמל האחרון שחי בארץ, ואשר צדו אותו בכרמל בשנת 1912. בשנים האחרונות שוחררו איילי כרמל לטבע בכרמל, בתקווה שהם ישובו לחיות באזור. אייל הכרמל הוא אייל קטן יחסית: אורכו עד 135 ס”מ, גובהו עד 80 ס”מ ומשקלו עד 30 ק”ג. לנקבה אין קרניים, אך לזכר יש קרניים מסועפות. הן משמשות למלחמה בזכרים אחרים על טריטוריה ועל נקבות. הקרניים נושרות כל שנה, לאחר עונת הרבייה, וגדלות מחדש לקראת עונת הרבייה הבאה. פרוותם של העופרים מנומרת בכתמים לבנים, כמו “במבי”. הכתמים נעלמים כאשר העופרים גדלים. בקיץ, כאשר קרני האייל בשיא גודלן, עונת ההזדווגויות מגיעה. הזכר השליט (הדומיננטי) באזור (אחרי שביסס את מעמדו בקרבות עם הזכרים האחרים), מזדווג עם כל הנקבות החיות בתחום המחיה שלו. לאחר כעשרה חודשים, באביב הבא, האיילה ממליטה עופר אחד או שניים. העופרים מלווים את אמם עד לאביב הבא. אז היא ממליטה שוב. אייל הכרמל הוא מעלה גירה. מזונו מגוון מאוד: מינים רבים של צמחים, קליפות של עצים, ענפים, פירות ובלוטים של אלונים.
האחיאירוס המצוי הוא מין של אירוס, ויש המכנים אותו אירוס מצוי או אירוס אחר-הצוהריים. הכינוי האחרון ניתן לצמח זה מפני שהפרח נפתח בצוהריים, פורח עד הערב ונובל. למחרת, בשעות אחר הצוהריים יפרח פרח אחר על עמוד התפרחת.
זהו מין שכיח מאוד, ופרחיו קטנים בהשוואה למיני אירוס אחרים. בדרך כלל, מן הפקעת יוצאים שני עלים דמויי מרזב, ועמודי התפרחת עולים מהם. בכל עמוד תפרחת פרח אחד עד שישה פרחים, בצבעים שונים זה מזה: מסגול חזק ועד כחול-סגול בהיר. במרכז עלי הכותרת החיצוניים כתם לבן או צהבהב, ועל חלקו התחתון של הכתם נקודות סגולות.
מין זה הוא נפוץ, ולעתים אפשר לראות שדה פתוח גדול מכוסה בפריחה הסגולה. גם תקופת הפריחה היא ארוכה: מינואר בדרום ועד מאי בצפון הארץ.
מיד עם בוא הגשם הראשון, ועד סיום עונת הגשמים בחודשים מרס–אפריל, פטריות גדולות וזהובות צצות בחורשות סביב עצי האורן. אלה הן האורניות – הפטריות המוכָּרות כל כך בישראל, בזכות היותן ראויות לאכילה ובזכות המראה המיוחד שלהן.
לאורנייה סימנים מובהקים, שהודות להם קל לזהות אותה: היא גדלה רק מתחת לעצי אורן, ולחלק התחתון של הכובע יש צבע צהוב ומבנה ספוגי-נקבובי. האורנייה היא פטרייה גדולה. קוטר הכובע עשוי להגיע עד 14 ס”מ, עובי הרגל שלה 2–3 ס”מ, וגובהה עד 10 ס”מ.
האורנייה אינה יכולה להתקיים ללא עצי אורן, מפני שהיא מקיימת אתם יחסי סימביוזה הדדית הדוקים, כלומר – שני השותפים ביחסי גומלין אלה – האורנייה והאורן – מפיקים תועלת מהקשר ביניהם. קורי האורנייה נצמדים אל שורשי האורן הצעיר, חודרים לתוכם, ומתקיימים אתם כגוף אחד. סבך הקורים המסועף של הפטרייה מצטרף אל שורשי האורן וכך הפטרייה מגדילה באופן ניכר את יכולתו של האורן לקלוט מהקרקע מים ומינרלים. ואילו האורנייה מקבלת מזון מן האורן: היא קולטת ממנו את הסוכר שהוא מייצר.
אורן ירושלים הוא עץ מחטני, ירוק עד, גדל כעץ בר באזורנו אך מבוקש מאוד גם כעץ נוי. העלים דמויי המחטים צומחים בזוגות מתוך ענף מקוצר. ענפי העץ מייצרים כמות גדולה של שרף שקוף ודביק, המטפטף מהם לאחר פציעתם. האצטרובלים הנקביים נישאים על עוקצים קצרים, וצורתם חרוט מאורך. 2 זרעים מתפתחים על כל קשקש של האצטרובל. לכל זרע כנף דקיקה ושקופה, והם נפוצים בעזרת הרוח. אצטרובלים רבים נשארים סגורים על העץ במשך שנים ארוכות, נפתחים בהדרגה וכך פיזור הזרעים נמשך לאורך זמן. כאשר האצטרובלים מתחממים (למשל בשרפה) הם נפתחים בבת אחת (“מתפוצצים”), והזרעים מושלכים מהם למרחק רב. בעונת האביב האצטרובלים הזכריים מתפתחים על העץ, בעיקר בחלקיו הנמוכים. הם קטנים, אורכם כ-1.5 ס”מ בלבד, ומייצרים כמויות עצומות של גרגרי אבקה. גרגרי האבקה מתפזרים ברוח במשך כחודש, ואז האצטרובלים הזכריים מתייבשים ונושרים מהעץ. עצי אורן חיים בסימביוזה עם פטריות שונות, שהידועה ביניהן היא האורנייה. הפטריות משפרות את כושרו של העץ לקלוט מים ומינרלים שונים בשורשיו, והאורן מספק להן חומרי מזון – תוצרי תהליך ההטמעה (הפוטוסינתזה) שלו. האורן משמש מזון לחולדות מצויות. הן למדו לקלף את קשקשי האצטרובלים הסגורים ולאכול את הזרעים המזינים שבתוכם.
