פעילויות ואירועים
פעילויות ואירועים
חרדל לבן הוא צמח חד-שנתי, שגובהו עד מטר. הוא בולט מאוד באביב, כשהוא יוצר מרבדי פריחה נרחבים.
בפרח 4 עלי כותרת צהובים. הפרחים מקובצים באשכולות בקצות הענפים המסועפים של הצמח.
לפרי צורת פגיון או חרב, הוא מכוסה שערות לבנות וגסות (מכאן שמו של הצמח), ויש בו זרעים אחדים.
מזרעים של חרדל לבן ושל מיני חרדל נוספים מפיקים את החרדל המשמש לתיבול מאכלים. גם את גז החרדל ניתן להפיק מהם.
צילום התמונה: אייל ברטוב
החרדון המצוי נמנה על משפחת החרדונים שבסדרת הקשקשיים שמתת סדרת הלטאות. הוא נפוץ באסיה, באפריקה ובאוסטרליה. זהו החרדון השכיח ביותר מכל החרדונים בארץ.
הראש של החרדון רחב ומכוסה בקשקשים קטנים. הגוף מגושם וחזק. הזנב חזק וניתק בקושי משאר הגוף. כאשר הזנב ניתק, גדל זנב חדש במקומו. הלשון עבה, רכה, דביקה וקצרה יחסית.
נשיכתו כואבת משום שניביו חזקים. בגחונו קיימות שתי שורות אורך של קשקשים יבלתיים הנראים כרוכסן והן סימן הזיהוי שלו. צבעו נע בין אפור-שחור עד לצהוב-אפור. לצבעוניות הבולטת של החרדון המצוי יש תפקיד בקליטת החום. בבוקר גוון החרדון כהה ולעת ערב הוא מתבהר ופחות חום נקלט בגופו.
החרדון המצוי שוכן בחורים ובמחילות בקרקע, בנקיקי סלעים ובחומות. תחום מחייתו מוגן על ידי נקודות תצפית גבוהות, עליהן הוא ניצב וסוקר את השטח. יש לו מספר נחלות, שבכל אחת מהן ניתן למצוא מנקבה אחת עד ארבע נקבות ומספר צאצאים. ניתן לראותו בשעות היום מתרוצץ על קירות, על חומות, על סלעים ועל עצים.
החרדון מתחמם על ידי היחשפות לקרני השמש. בימים הקרים של החורף, פעילותו של החרדון פוחתת, והוא מצוי במעין תרדמה. החרדונים טריטוריאליים וחיים במשפחות המכונות עדות. החרדון הבוגר אינו משנה את צבע גופו כדי להתבלט בשטח, ולהודיע כך לכל הפרטים בסביבה שהוא בעל הטריטוריה.הוא תופס לעצמו נחלה ומאיים על זכרים אחרים באמצעים שונים: קידות איום, נפנופי זנב, נגיחות ונשיכות.
בעת מנוסה מאויביו הוא עובר לריצה מהירה יותר על שתי רגליים. זה הזוחל היחיד המסוגל לרוץ על שתי רגליים.
החרדון המצוי ניזון מחרקים למיניהם, מפרחים ומעלים בשרניים.
הרבייה מתרחשת בסוף החורף ונמשכת עד לראשית הקיץ. בעת החיזור הזכר קד מספר פעמים. לאחר ההזדווגות חופרת הנקבה גומה ומטילה את הביצים בתוכה. אין דגירה על הביצים ולא קיים טיפול בהן או בצאצאים. העובר מתפתח בהתאם לחום הסביבה – בטמפרטורה גבוהה מתפתחים העוברים שבביצים במהירות והבקיעה מתרחשת כחודשיים בערך, לאחר ההטלה. רוב הפרטים הצעירים נטרפים עד גיל שנה ומעטים מאוד שורדים ומגיעים לבגרות. החרדונים הצעירים בוקעים כשהם מפותחים מאוד ומיד מתחילים את חייהם העצמאיים לכל דבר. לבגרותם המינית הם מגיעים בגיל שנתיים.
אויביו העיקריים בטבע: עופות דורסים, ובמיוחד הבז המצוי.
אורך חייהם כ-6 שנים.
הנחש חנק משריץ עבה ומגושם. הוא אינו ארסי, כמו שאר הנחשים ממשפחת החנקיים. אורך גופו עד 80 ס”מ.
השם חנק ניתן לו על שם תכונתו להיכרך סביב גוף הטרף ולחנוק אותו עד מוות. בתגובה לתנועת הטרף, המנסה להשתחרר מלפיפתו, החנק מהדק את האחיזה עוד ועוד, עד שהטרף מפסיק לזוז ומת. פתח הפה גדול, ולכן הוא מסוגל לבלוע טרף גדול, יחסית לגופו.
צבעו חום-בהיר, דומה לצבע האדמה באזור המחיה שלו. על גבו כתמים כהים, חומים-שחרחרים. לפעמים הכתמים הכהים יוצרים פס עקלתוני כהה, המזכיר את הדגם המצוי על גב נחש הצפע.
במשך היום החנק מתחפר בקרקע: הוא פורס את צלעותיו לצדדים, גופו מתפחס, ובתנועות גופו הוא מתחפר באדמה ונעלם מן העין.
עיקר פעילותו בשעות הבוקר והערב, אז הוא יוצא מן האדמה ומחפש טרף.
מזונו: מכרסמים, זוחלים אחרים ואפילו ציפורים.
נקבת החנק המשריץ – כשמה כן היא: משריצה ולדות חיים (ואינה מטילה את הביצים). הביצים המופרות נשארות בגוף הנקבה, והעוברים מתפתחים בתוך הביצים, עד שהם בוקעים מהן ויוצאים מגוף האם. נראה כאילו הנקבה יולדת את צאצאיה. בסוף הקיץ הנקבה משריצה 12-5 ולדות – נחשים צעירים, שאורך גופם כ- 12 ס”מ. הצעירים עצמאיים לחלוטין, מתפזרים בשטח ואינם זקוקים לטיפול הורים.
החלבלוב המגובשש הוא בן שיח העומד בשלכת דווקא בקיץ, אז יש לצמח כולו גוון אדמדם-סגול. הוא גדל באזורים רבים, נפוץ מאוד, ונראה למרחוק בזכות גודלו ובזכות פריחתו המקנה לבן השיח צבע ירקרק-צהוב בולט למרחוק.
גם לחלבלוב המגובשש, כמו לכל סוגי החלבלוב (20 מהם גדלים בארץ) מיץ חלבי מר ורעיל, הנוטף כאשר הצמח נפגע. המיץ החלבי של החלבלוב – ומכאן שמו – משמש ברפואה העממית כמחסל יבלות וכצמח רעל.
כמו למינים אחרים של חלבלוב, למין זה יש תפרחת מיוחדת, המורכבת מפרח נקבי אחד (ובו עלי ושחלה), הנישא במרכז התפרחת, וסביבו פרחים זכריים. לכל פרח אבקן אחד בלבד. הפרחים קטנים מאוד וסביב התפרחת יש עלים מאוחים (מחוברים ביניהם), וביניהם בלוטות גדולות. אמנם העלים הסמוכים לתפרחות נשארים ירוקים גם בעונת הפריחה, אך צבע הגבעולים הסמוכים לתפרחות – אדמדם.
חלבלוב השמש – כמו בכל סוגי החלבלוב (20 מהם גדלים בארץ) – אם שוברים את הענפים או את העלים שלו, מיץ חלבי מר ורעיל נוטף מהם.
עוד מאפיין של מיני החלבלוב הוא צורת התפרחת המיוחדת שלו. היא מורכבת מפרח נקבי אחד (ובו עלי ושחלה), הנישא במרכז התפרחת וסביבו פרחים זכריים. לכל אחד מהם אבקן אחד בלבד. הפרחים קטנים מאוד. סביב התפרחת הירוקה יש עלים מאוחים (מחוברים זה לזה) וביניהם בלוטות גדולות.
במין חלבלוב השמש התפרחות מוקפות בעלים עגולים כמעט וצהבהבים, ואילו יתר עלי הצמח צורתם ככף שראשה עגול והם משוננים בשוליהם.
המיץ החלבי של החלבלוב – ומכאן שמו – משמש ברפואה העממית צמח רפואה לחיסול יבלות וצמח רעל.
החיננית היא עשב רב שנתי המקשט בחינניות, כשמו, את הנוף החורפי בארץ. החלק הרב שנתי של הצמח הוא ציצת השורשים הנותרת בקרקע גם כאשר נובלים העלים בראשית הקיץ. בתחילת החורף מבצבצים העלים הערוכים כשושנת מבסיס הצמח. העלים מוארכים וחלקם הקרוב לבסיס העלה הולך וצר.
הצמח כולו מכוסה בפלומה דקה של שער דקיק, קטיפתי.
מתוך שושנת העלים מתרוממים כמה גבעולים אחדים חסרי עלים ובראש כל גבעול תפרחת (קרקפת) אחת. כל קרקפת מכילה, כמו בצמחים אחרים במשפחת המורכבים, 2 סוגי פרחים: לשוניים וצינוריים. הפרחים הצינוריים, בפנים הקרקפת, צהובים, והפרחים הלשוניים שבהיקפה הם לבנים-ורודים בצדם העליון וורודים-ארגמניים בצדם התחתון. צבע זה בולט במיוחד בשעות הערב כאשר הפרחים הלשוניים נוטים אל מרכז הקרקפת.
הפריחה בראשית החורף בעיקר, בין החודשים דצמבר ועד מרץ.
חיטת הבר היא דגני עשבוני, חד-שנתי, שגובהו 1 מטר.
הצמח פורח בחודשים אפריל– מאי, והגרגרים בשיבוליו מבשילים זמן קצר אחר-כך. לצמח טיפוסים אחדים, השונים זה מזה בצבעי השיבולים הבשלות: יש בעלי שיבולים צהבהבות, לאחרים שיבולים חומות, ויש אף בעלי צבע כהה, כמעט שחור. לאחר הבשלת הגרגרים, הציר המרכזי של השיבולת נשבר, והיא מתפרקת.
חיטת הבר היא אחד הצמחים הפונדקאים לפרפר סטירית משוישת. נקבות הפרפר מטילות את הביצים על הצמח, והזחלים הבוקעים מן הביצים אוכלים את עלי הצמח.
לחיטת הבר יש קרבה גנטית אל מיני החיטה התרבותית, והיא אחד מהצמחים שממנו טופחה חיטת הלחם התרבותית. לכן מכנים אותה “אם החיטה”. הביות של החיטה התרחש לפני כ- 10,000 שנים במרחב הסהר הפורה (הכולל את ישראל, לבנון, סוריה, עמקי הפרת והחידקל ועד למפרץ הפרסי). בשנת 1906 גילה חוקר הצמחים, אהרון אהרונסון, בגליל את חיטת הבר, והגילוי עורר התרגשות רבה בעולם. מאז נמצאה חיטת הבר בעוד כמה מקומות בארץ, וביניהם – ברמת הנדיב.
צילום התמונה: אייל ברטוב
החיוויאי הוא עוף דורס גדול: אורך גופו כ-70 ס”מ, ומוטת כנפיו כמטר וחצי. גוני נוצותיו חומים-אפורים, וסימן היכר בולט הוא העיניים הצהובות, הקבועות בחזית פרצופו.
החיוויאי הוא עוף מקייץ בארץ – כלומר, הוא מגיע אלינו לקראת הקיץ, מגדל באזורנו את צאצאיו, ולקראת החורף הוא נודד דרומה לאפריקה. רק לעתים נדירות חיוויאים בודדים נשארים בארץ בחורף, בעיקר בנגב החם או בחורף לא קר במיוחד.
בסתיו ובאביב אלפי חיווייאים חולפים באזורנו, בנדודיהם מאירופה – שם הם מקייצים, לאפריקה – שם הם חורפים, ובחזרה.
הראייה של החיוויאי כה חדה, עד שהוא מצליח לצוד על הקרקע בעלי-חיים קטנים – זוחלים, מכרסמים, דו-חיים, חרקים, קיפודים וציפורי שיר – שהוא מאתר תוך כדי דאייה באוויר בגובה רב. אמנם תפריטם של דורסים אלה מגוון, אך בעיקר הם צדים נחשים (כ-70% מבעלי-החיים שהם לוכדים, הם נחשים), ומכאן השם חיוויאי (בארמית: חיוויא = נחש).
לאחר שהחיוויאי לוכד נחש, הוא אוחז בו ברגליו והורג אותו במכת מקור מהירה. אם הנחש גדול במיוחד, החיוויאי מתעופף עמו, שומט אותו מגובה רב ורק אחר-כך אוכל אותו.
זוגות החיווייאים שמקייצים בארץ, שומרים על טריטוריות, ששטחן עד 7 קמ”ר, ומגרשים משם חיווייאים אחרים. הם בונים את הקן על עצים, שיש מהם תצפית טובה אל הסביבה.
בני הזוג מגדלים גוזל אחד בשנה. הנקבה היא הדוגרת העיקרית, ואילו הזכר עסוק בעיקר באיסוף מזון, עבורה ועבור הגוזל שבוקע מן הביצה.
צילום התמונה: אייל ברטוב
חזיר הבר הוא מהגדולים בחיות הבר של ישראל. אורך גופו כ-150 ס”מ ומשקלו כ-150 ק”ג. הזכרים גדולים מהנקבות, ויש להם ניבים גדולים, הממשיכים לצמוח ולהתארך במשך כל חייהם. הניבים משמשים להם נשק להתגוננות ולהתקפה, בעיקר במאבקיהם עם זכרים אחרים.
הוא אוכל-כול. את מזונו הוא מוצא בנבירה באדמה בעזרת חוטמו, והוא אוכל (ממש “כמו חזיר”): פירות, זרעים, פקעות, פטריות, ירק צעיר, בעלי-חיים קטנים ואפילו פגרים. המזון המועדף: בלוטי אלון. מה נשאר בשטח אחרי שחזיר הבר סיים לאכול? אדמה “חרושה” ו…לעוסיות – גושי עשב טחון. מכיוון שאינו יכול לעכל את התאית שבמזון הירוק, הוא לועס את העשב וסוחט ממנו את מיציו, ולאחר מכן פולט את השאריות – הלעוסיות.
חזירי הבר פעילים בעיקר בלילה. במשך היום הם מסתתרים בסבך, בתוך גומות שהם חופרים בקרקע בעזרת חוטמם, בדרך כלל בצל עצים. בימות הקיץ החמים הם מתפלשים בעפר, במים ובבוץ, כדי לצנן את גופם וכדי להיפטר מטפילים.
אמנם חזירי הבר מתפלשים בבוץ, אך הם שומרים על הרגלי ניקיון: את גלליהם הם מטילים במקומות מסוימים, קבועים, המשמשים להם “תחנות ריח”.
חזירי הבר חיים במשפחות, המורכבות מאם ומגוריה. הזכרים חיים בבדידות, ופוגשים את הנקבות רק לצורך הזדווגות. הנקבות ממליטות פעם בשנה, 8-3 גורים. פרוותם של הצעירים מפוספסת בפסי אורך צהובים וחומים, הנעלמים עד גיל 4 חודשים. לפסים אלה תפקיד חשוב: הם משמשים גם להסוואה וגם כסימן היכר לצעירים, המונע מהחזירים הבוגרים לפגוע בהם.
נקבות החזירים הן אמהות מסורות, המגינות על גוריהן בחירוף נפש.
דגם הפסים של הגור, מסמן לחזירים הבוגרים שלפניהם צעיר שאסור לפגוע בו.
לעוסיות של חזיר – אגודות של עשב לעוס, שהחזיר ירק לאחר שמצץ ממנו את הלשד.
רוב הזמן, זכרי החזירים מסתובבים בשטח ביחידות.
חותרן שכיח הוא פשפש שחי במים עומדים. הוא שוחה במים באמצעות רגליו האחוריות, המתפקדות כמשוטי חתירה, ומכאן שמו.
אמנם פשפש זה חי בתוך המים, אך הוא נושם אוויר חופשי בעזרת “בלון צלילה”. מדי פעם הוא עולה אל פני-המים, לוכד בועת אוויר בחלל שמתחת לכנפיו וצולל שוב לתוך המים. רק כאשר מלאי החמצן בבועת האוויר מתמעט, הוא עולה שוב אל פני-המים, ולוכד בועת אוויר טרייה.
בעת השחייה בטנו מופנית כלפי מטה (בניגוד לשטגב – פשפש מים דומה לו, אשר שוחה על גבו). זוג רגליו הקדמיות של החותרן מורחבות מעט, בצורת כפיות, ומסייעות לו לשחות במים.
מזונו: אצות זעירות ורקב צמחי, שהוא מוצא לאחר שהוא מערבל ברגליו הקדמיות את הבוץ בקרקעית.
הנקבה מטילה ביצים ומדביקה אותן לצמחי מים. החותרנים הצעירים שבקעו מן הביצים הם עצמאיים, ומשלימים את כל מחזור חייהם בתוך המים.
צילום התמונה: אייל ברטוב
החומט המנומר הוא הגדול במיני החומטים המצויים בארץ. אורך גופו עד 50 ס”מ, ואורך זנבו הוא למעלה משני-שלישים מאורך כל הגוף. רגליו חזקות ומפותחות, והן מאפשרות לו לרוץ במהירות גדולה.
בארץ מצויים שני תת-מינים של החומט המנומר: צפוני ודרומי.
עורו מבריק ומנומר בצבעים אחדים (מכאן שמו). צבעיו משתנים גם במהלך חייו וגם בהתאם לתנאי הטמפרטורה והתאורה בסביבה. לאורך גופו, מכל צד, פס צהוב, שהוא בולט במיוחד אצל הזכרים ובעונת הרבייה.
החומט המנומר הוא שוכן קרקע, חובב חוֹם, ולכן נראה אותו פעיל ביום. בימים קרים ובלילות הוא מסתתר במחילות.
מזונו: חרקים, פרוקי רגליים, חלזונות, וכן צמחים עסיסיים, פירות ופרחים.
הנקבות מטילות את הביצים בגומות שהן חופרות בקרקע.
הצעירים בוקעים מן הביצים בסוף הקיץ, הם עצמאיים ואינם זקוקים לטיפול הורים.
צילום התמונה: אייל ברטוב
החומט הגמד הוא הנציג הקטן ביותר בבני המשפחה המצויים בישראל, והוא גם מן הזוחלים הקטנים ביותר בארץ. אורך גופו מגיע עד 10 ס”מ, וזנבו ארוך בהשוואה לכל אורך גופו. הזנב שביר מאוד, וכאשר מנסים לתפוס אותו, הזנב נשבר. כעבור זמן מה זנב חדש צומח.
גופו מאורך ודק, ורגליו קטנות וחלשות. כדי להתקדם הוא נאלץ לבצע תנועות פיתול, כמו נחש. צבעו חום-נחושת, כהה למדי. עפעפיו מאוחים ואינם נעים, אלא יוצרים כיסוי שקוף – כ”משקפיים” המגנים על עיניו.
החומט הגמד הוא פעיל יום, ואילו בלילה הוא מסתתר מתחת לאבנים. מזונו: חרקים קטנים, כגון: זחלים וגלמים של זבובים ושל נמלים.
הנקבה מטילה 2-3 ביצים בגומה שהיא חופרת בקרקע, ונוטשת אותן. הצעירים עצמאיים מיד לאחר שבקעו מן הביצים.
שימו לב לרגליים הקטנות והמנוונות של החומט הגמד.
צילום התמונה: אייל ברטוב
החולדה המצויה היא בת לווייתו של האדם. מוצאה, כנראה, במזרח הרחוק או במזרח הקרוב, אך בעקבות האדם היא הרחיבה את גבולות תפוצתה, וכיום היא מלווה את האדם בכל העולם. בישראל היא נפוצה בכל אזורי הארץ – בטבע, בערים ובמשקים חקלאיים. היא קופצת ומטפסת מצוין, ומעדיפה לבנות את קנה במקומות גבוהים: קומות עליונות של בתים רבי-קומות, עליות גג וכדומה.
אורך גופה כ-17.7 ס”מ ואורך זנבה לפחות כאורך הגוף. אין הבדלים משמעותיים בין זכרים לנקבות.
החולדה המצויה היא אוכלת-כול, אך היא מעדיפה אוכל צמחוני ובעיקר פירות. ביערות אורן בישראל היא ניזונה מזרעי האורן, כפי שעושים זאת סנאים בארצות אחרות. את הזרעים היא משיגה על-ידי קילוף של האצטרובל, כשהוא עדיין סגור, ושליפת הזרעים המסתתרים מתחת לקשקשיו.
קילוף האצטרובלים הוא התנהגות מועברת מאם לגוריה: חולדה שלא למדה מאמה את שיטת הקילוף, לא תוכל ללמוד לבדה כיצד לנצל מקור מזון זה.
כושר הרבייה של החולדה הוא גבוה מאוד: הנקבה ממליטה 3-6 פעמים בשנה. בכל המלטה נולדים 5-10 גורים. הם מגיעים לבגרות מינית בגיל 3 חודשים, ומתחילים להתרבות אף הם.
החולדה המצויה גורמת לחקלאות נזקים קשים במטעים, וכשהיא חודרת ללולים, לרפתות ולמחסנים. יש בה גם סכנה לאדם: היא מעבירה את מחלת הדבר ומחלות אחרות. מגפות רבות (למשל: מגפת “המוות השחור” באירופה בימי הביניים, אשר בה מתו 24 מיליון איש!), נגרמו על ידי פרעושים, שנישאו על גופן של חולדות מצויות.
החולד הוא מכרסם, המבלה את רוב חייו במחילות בתוך הקרקע. פרוותו האפורה רכה וקטיפתית.
גופו מותאם לחיים במחילות: צורתו גלילית, ואורכו עד 16 ס”מ. ראשו פחוס, דומה לכף חפירה, ובקצה החרטום יש לו עור קרני נוקשה, המגן עליו בעת שהוא חופר בקרקע. בלסתותיו זוג שיניים חותכות-קדמיות, עליונות ותחתונות, גדולות במיוחד ומסייעות לו לחפור. אמנם החולד חסר אפרכסות אוזניים, אך שמיעתו טובה. חוש הריח וחוש המישוש שלו מפותחים מאוד. הוא עיוור כמעט לחלוטין – עיניו מנוונות ומכוסות בעור, והוא מבחין רק בין אור לחושך.
החולד הוא בעל-חיים יחידאי. הוא חי בבדידות במערכת של מחילות אופקיות, שהוא חופר באדמה. המחילות ניכרות גם מעל פני האדמה, כי מדי פעם הוא חופר כלפי מעלה, והעפר שהוא מוציא החוצה נערם בתלולית אופיינית. החולדים מתקשרים ביניהם באמצעות הקשת הראש באדמה.
הזכרים והנקבות פוגשים זה את זה רק בעונת הרבייה. בעונה זאת הנקבה חופרת במחילתה חדר גדול, ממליטה בו את הצאצאים ומגדלת אותם, עד שהם עוזבים.
מזונו של החולד הוא חלקי צמח תת-קרקעיים, שהוא מוצא תוך כדי החפירה: פקעות, בצלים ושורשים. הוא אוכל גם חלקי צמח אחרים, שהוא מצליח למשוך אל המחילה. החולד גורם נזק בשדות חקלאיים, ולעתים נדמה כאילו צמחים שלמים “נעלמים” לפתע, בעת שהחולד מושך אותם מלמטה אל תוך מחילתו.
רוב הזמן החולד מוגן בתוך המחילה, אבל כאשר הצעירים עוזבים את מחילת אמם ויוצאים, כדי למצוא לעצמם מקום חדש, הטורפים אורבים להם: עופות דורסים (אוח, ינשוף, תנשמת, כוס, דיה וכדומה) וטורפים אחרים (כגון: שועלים ותנים).
פרחי החטמית הזיפנית הוורודים והגדולים בולטים למרחקים בסוף האביב, בחודשים מארס עד מאי, כאשר רוב פרחי האביב האחרים כבר נבלו. הצמח הוא עשבוני רב-שנתי וצומח לעתים לגובה רב – עד 2 מטרים.
בחורף הצמח מצמיח שושנת עלים, ובאביב עמוד התפרחת הגבוה והזקוף צומח מתוכה. על עמוד התפרחת פרחים ורודים גדולים בקוטר 8-10 ס”מ – 5 עלי הכותרת הוורודים שלו דמויי משולש הפוך.
ניצני הפרחים והפירות הצעירים טובים למאכל אדם – חיים או מבושלים, ונחשבים ברפואה העממית תרופה למחלות כלי הנשימה.
צילום התמונה: אייל ברטוב
החוחית היא אחת הציפורים הצבעוניות ביותר בארץ. היא נמנית על משפחת הפרושיים. מקומות מחייתה הם שולי יערות, מטעים, פארקים ואיזורים של חורש דליל.
זוהי ציפור יציבה ברוב תחומי תפוצתה. היא קטנה, פניה אדומות, כנפיה וזנבה בצבעי צהוב-שחור.
במשך החורף מבלה החוחית לרוב בלהקות מעורבות עם פרושיים אחרים ומרבה בפטפוט קולני טיפוסי.
להקותיה לנות במקובץ בחורשות ובמטעים ברחבי הארץ.
החוחית ניזונה מזרעים ומקוצים, כדוגמת החוח (מכאן שמה).
היא אוכלת על שיחים ועל עצים, ומטפסת בקלילות על גבעולים זקופים. על האדמה היא מנתרת. מעופה גלי טיפוסי.
בעונת הקינון בונה הנקבה קן במשך שבעה עד עשרה ימים, והזכר מלווה אותה כל העת. הקן נבנה על עץ, לרוב בקצה ענף ובהיקף הצמרת.
הביצים מוטלות פעם ביומיים ובכל הטלה יש ארבע עד חמש ביצים.
הדגירה מתחילה עם הטלת הביצה השלישית או עם הרביעית. הנקבה דוגרת במשך כ-13 יום והזכר מאכיל אותה.
ההורים מאכילים את הגוזלים. אלה שוהים בקן 13-15 יום. לאחר כשלושה שבועות, הם מתחילים להתלהק.
בארץ החוחית היא חיית בר מוגנת, לכידתה וכליאתה אסורות לפי החוק.
החוח העקוד הוא צמח קוצני הצומח בשדות חקלאיים ובשוליהם. כבר בתנך הוא נזכר ככזה: “תחת חיטה יצא חוח” (איוב ל”א, 40) – במקום חיטה צמחו בשדה צמחי החוח הקוצניים. אך הוא צומח גם בשדות בור בסמוך לשטחים מעובדים, או בשדות שנחרשו.
בתחילת החורף צצות שושנות העלים הגדולות הערוכות מעלים גדולים, רכים ושעירים ובשוליהם קוצים רכים. באביב עולים משושנות העלים גבעולים גבוהים העשויים להגיע אף לגובה של 150 ס”מ. גבעולים אלה נושאים עלים קצרים ומבריקים ומלאי קוצים. הקוצים נמצאים בקצה העלה ובקצה כל בליטה בעלה. גם לכל אורכם של הגבעולים מצויים כעין כנפיים קוצניות. גם העלים וגם הגבעולים מפרישים מיץ חלבי כאשר חותכים אותם.
התפרחות, הנושאות רק פרחים לשוניים (בניגוד לרוב בני משפחת המורכבים שלהם פרחים צינוריים ופרחים לשוניים) שצבעם צהוב. מדי יום נפתחים פרחים חדשים הנובלים לאחר מספר שעות.
הפריחה היא בקיץ, בין החודשים מאי עד אוגוסט. לאחר הפריחה עפים ברוח הזרעונים המצוידים בציצית קצרה, הצמח מתייבש ונותר אפור, זקוף וקוצני עד סוף החורף.
לחוח העקוד, גם כאשר הוא יבש, יש עמידות גבוהה מאוד בפני גשם, ריקבון ואפילו אש.
החוגלה היא עוף-קרקע ממשפחת הפסיוניים, מסדרת התרנגולאים. זהו עוף שכיח ונפוץ בארץ.
החוגלה חיה במדרונות סלעיים, בגבעות ובהרים המכוסים בצמחייה דלילה. היא מרבה ללכת ואף מעדיפה להתרחק מאויביה בהליכה. רק כשהסכנה קרובה היא נוסקת ועפה בתנועת כנפיים מהירה.
החוגלה ניכרת בפסים השחורים והלבנים שמסביב לעיניה, בסנטר ובגרון הלבנים ובפסים השחורים והרחבים היורדים מהעיניים לאורך הצוואר ומצטרפים לפס החזה. בצדי הגוף יש לה פסים בשחור ולבן. המקור והרגליים אדומים. הרגליים חשופות מנוצות. היא ניזונה מזרעים, מחלקי צמחים וגם מתולעים ומחרקים.
את רוב ימות השנה מבלות החוגלות בלהקות מעורבות של זכרים, נקבות וצעירים, המונות לרוב 10-20 פרטים. לקראת סוף הקיץ גדלות הלהקות לכדי מאות פרטים. הזוגות משתדכים, לרוב, בתוך הלהקה. בסוף החורף הם פורשים מהלהקה אל טריטריות הקינון. בתקופה זו מרבים הזכרים להכריז בקולם על תחומם. בהטלה אחת ישנן 6-15 ביצים. הדגירה מתחילה עם הטלת הביצה האחרונה. משך הדגירה כ-25 יום.
בעת הדגירה הלהקה מתפרקת לזוגות. הקן נבנה ליד שיח או מתחת לסלע. הביצים מוטלות בגומה על הקרקע ומהן בוקעים אפרוחים (להבדיל מגוזלים) הם מכוסים בפלומה ומסוגלים לראות, להתרוצץ ולהיזון בכוחות עצמם כבר ביומם הראשון. החוגלה דואגת לחימום האפרוחים ושומרת עליהם. טורפים שונים וגם ציידים מרבים לצוד חוגלות.
בעקבות תיקון תקנה שאוסרת ציד חוגלות (לאחר הרעלה המונית שהתרחשה בשנות ה-50) התרבו החוגלות בשיעור ניכר.
במקומות אחדים הן התרבו מאוד עד כדי גרימת נזקים. בימינו, עקב ציד מוגבר, הן נמצאות שוב בסכנת הכחדה.
רוב הזמן החוגלה נמצאת על הקרקע, מסתתרת בין הצמחים.
צילום התמונה: אייל ברטוב
החדף הקטן שייך לסוג יונקים קטנים אוכלי חרקים ממשפחת החדפיים. הוא נפוץ בדרום אירופה, בצפון ובמערב אסיה, בצפון אפריקה וגם סביב הים התיכון – בנאות מדבר ובדרום ובמזרח ישראל. בית הגידול שלו הוא אזורי צמחייה. למרות דמיונו לעכבר קטן, הוא אינו מכרסם אלא שייך לסדרת אוכלי-החרקים, הכוללת בארץ את הקיפודים.
זהו יונק זעיר: אורך גופו ללא הזנב הוא עד 6.5 ס”מ בלבד, זנבו מעוגל ואורכו עד 5.5 ס”מ. משקלו כשבעה גרמים בלבד. עיניו קטנות, אפו ארוך ומחודד, ומכאן שמו (חדף = חד + אף). גופו מכוסה שערות קצרות ושיניו מועטות.
בטבע החדף פעיל בלילה, ובשבי הוא פעיל כל שעות היממה. רוב החדפים מתים בחורף, והאוכלוסייה מתפתחת שוב באביב בזכות הפרטים שהצליחו לשרוד.
החדף ניזון בעיקר מחרקים, מתולעים ומיצורים קטנים אחרים, שהוא צד בין סבכי צמחים בעיקר בנופי-מים. ממדיו הקטנים מאלצים אותו להשקיע מאמץ רב כדי לשמור על חום גופו, ולכן הוא אוכל ביממה כמות מזון כמשקל גופו.
זהו בעל-חיים יחידאי וטריטוריאלי. את הטריטוריה הוא מסמן בהפרשות ובקולות. בזמן הרבייה הזכר חודר אל הנחלה של הנקבה ומבצע את טקס החיזור – רחרוח ומעקב אחריה, רחרוח איברי המין שלה וגירוד האדמה סביבה. הנקבה מזדווגת עם מספר זכרים, עד ארבעים פעמים בשעה.
בשנה הנקבה ממליטה 12-10 פעמים. ההיריון נמשך 28 ימים, ובכל המלטה 7-1 גורים. הגורים מגיעים לעצמאות בגיל 3 שבועות, ואז הם נוטשים את הקן. בגיל 8-6 שבועות הם מגיעים לבגרות מינית.
בטבע הוא חי שנה אחת, ולרוב פחות מכך, ובשבי – עד 3.5 שנים.
החדף מועיל לאדם בכך שהוא ניזון ממזיקי חקלאות. אויביו הם דורסי לילה
החדף לבן-השיניים הוא בעל-חיים קטן, דמוי עכבר. אורך גופו של בוגר כ-8 ס”מ, ומשקלו כ-10 גרם. הוא הגדול מכל מיני החדפים החיים בישראל! על גופו קו כהה, המבדיל בין הבטן הלבנה לגב. קו זה הוא המבדיל אותו ממיני החדפים האחרים החיים בארץ.
מדוע חדף? – שם זה נגזר מאפו הארוך והחד: חד + אף = חדף.
בשל מידותיו הזעירות ובגלל חילוף החומרים המהיר שלו, הוא נאלץ לאכול כמויות מזון גדולות. הוא ניזון מחרקים ומזחלים וכן מחסרי חוליות אחרים (תולעים וחלזונות). אמנם עיניו זעירות וראייתו חלשה, אך חוש הריח המפותח שלו עוזר לו למצוא את מזונו.
הוא פעיל בעיקר בלילה (לעתים גם בערב ובשעות הבוקר המוקדמות), ובמשך היום הוא מסתתר במחילות ובמקומות מסתור אחרים.
החדף לבן-השיניים הוא בעל-חיים יחידאי (סוליטרי), כלומר: כל חדף חי לבדו (פרט לנקבות המגדלות צאצאים צעירים). לזכרים בלוטות ריח המשמשות לסימון תחום המחיה ולמשיכת נקבות. בעונת הרבייה צבעם של אשכי הזכר הוא ירוק.
נקבת החדף ממליטה פעמים אחדות בשנה. 4-6 גורים נולדים בכל המלטה, והאם לבדה מטפלת בהם. כדי להעביר את הגורים ממקום למקום, היא נושאת אותם בפיה או מובילה אותם ב”שיירה”: האם בראש, ואחריה הגורים הצועדים בשורה ישרה, מחזיקים בשיניהם את האחוריים או הזנב של זה שלפניהם.
אפו המחודד והארוך של החדף הוא שהיקנה לו את שמו (חד-אף).
צמחי החבצלת קטנת הפרחים גדלים לרוב בסדקי צמחים ועל קירות מצוקים. הפריחה בסתיו, בחודשים ספטמבר עד דצמבר, והיא מתחילה בעמוד תפרחת שפרחיו לבנים, והם נישאים על עוקצים ארוכים. הפרחים עטופים בבסיס התפרחת בקרום דק. במרכז החלק החיצוני של עלי העטיף פס ירוק. בניגוד לחבצלת החוף, הידועה בריחה הטוב, לפרחי החבצלת קטנת הפרחים – אין ריח. העלים, היוצאים לאחר הפריחה, הם דמויי סרגל, ירוקים, ובמרכזם פס לבן. הזרעים מופצים על-ידי נמלים.
למרות המילה “שיח” בשמו של חבלבל השיח זהו דווקא צמח שרוע רב-שנתי. אבל, בשיא התפתחותו – באביב ובקיץ – הוא מצמיח ענפים רבים ונראה כמעט כמו שיח נמוך ורחב. בסוף הקיץ ובתחילת החורף נראים על פני הקרקע רק ענפים והלקטי פרי יבשים של העונה הקודמת, אך החלק התת קרקעי – מתקיים כל השנה.
בראשית החורף, עם בוא הגשמים, מתחילים להתפתח ענפים ועליהם עלווה צפופה. בתקופה זו העלים ארוכים ושעירים והם נעשים צרים בחלקם התחתון. לעומת זאת, בסוף הפריחה, לקראת האביב, מסתעפים מן הענפים הראשונים ענפים נוספים ועליהם מעט עלים, דקים וקטנים. לאחר מכן, בין אפריל ליולי מתפתחים הפרחים הוורודים שקוטרם עד 2.5 ס”מ. לאחר שבשלו הפירות באמצע הקיץ, מתייבשים חלקי הצמח שמעל לקרקע.
בתקופת הפריחה, חבלבל השיח מכוסה בעשרות פרחים ורודים
חבלבל השדה גדל בעיקר בשדות חקלאיים ובגינות והוא מה שנהוג לקרוא “עשב רע”. קשה להיפטר ממנו בשדות בעיקר מפני שגבעוליו ושורשיו חודרים לאדמה עד לעומק של יותר משני מטרים וקשה מאוד לעוקרו. חלקים אלה, מתחת לפני הקרקע הם רב שנתיים ואילו החלקים העל קרקעיים מתייבשים מדי שנה בסתיו. חבלבל השדה כמעט ואינו גדל בשטחי בר והוא מעדיף שדות חקלאיים כמעט בכל רחבי הארץ.
העלים של חבלבל השדה דומים לחץ או ללב, צרים ומוארכים. כותרות הפרחים לבנים-ורודים ולאורכם 5 פסי אורך היוצרים כעין כוכב. הפרחים גדולים ובולטים והפריחה נמשכת כל הקיץ, ממרץ ועד נובמבר.
הצמח זַקְנַיִים כפול-השיבולים הוא צמח עשבוני רב-שנתי ממשפחת הדגניים. המאפיין הבולט שלו הוא שתי השיבולים הארוכות והדקות, הצומחות בקצה הגבעול בצורת האות V: שיבולת אחת צומחת ממש מקצה הגבעול, ואילו השיבולת האחרת נישאת על עוקץ קצר.
אמנם הצמח אינו גדל בקבוצות גדולות, אך קל להבחין בו בשטח, משום שגבעולו מתנשא עד לגובה של 1 מטר, ואורכן של השיבולים הוא כ- 6 ס”מ, הנוספים לקצה הגבעול. לפעמים רק אחת משתי השיבולים פורייה, ואילו האחרת אינה עושה זרעים.
צמח הזקניים הוא אחד הצמחים הפונדקאים לפרפר סטירית משוישת. הנקבות מטילות את הביצים על הצמח, והזחלים הבוקעים מן הביצים אוכלים את העלים שלו.
זנבזיף מצרי הוא חרק קטן, שצבעו אפור. גופו שטוח ומחולק לפרקים.
שני מחושים ארוכים בולטים מקצה ראשו, ושלושה תוספתנים דקים וזיפיים נמצאים בקצה בטנו – מכאן שמו זנבזיף.
אורך גופו, מקצה המחושים ועד קצה “זנבו” – עד 2.5 ס”מ.
הזנבזיף חי מתחת לאבנים, בסדקי קרקע ובתוך קני נמלים וטרמיטים.
מזונו: צמחים ושרידי צמחים. במערכת העיכול שלו נמצאים חיידקים מפרקי-תאית, ובעזרתם הוא מעכל מזון צמחי.
מין קרוב, זנבזיף כספי, נפוץ בבתים.
זנב סנונית הוא פרפר הנמנה על משפחת הצבעוניים שמסדרת פרפרי היום. בסדרה זו קיימים 150,000 מינים.
גופו וכנפיו מכוסים קשקשים, בראשו יש מחושים ועיניים מורכבות. הוא מעופף בין צמחי פיגם, פיגמית או שומר, החביבים עליו. עליהם הוא נוחת ומטיל ביצה, לאחר מכן הוא מתעופף ונוחת שנית לשם הטלת ביצה נוספת וחוזר חלילה.
כעבור שבוע לכל היותר מגיח מהביצה זחל צעיר, שחור עם כתמים אדומים ולבנים. הזחל זולל כמויות גדולות של עלים, גדל במהירות ומפעם לפעם, כאשר עורו נעשה צר עליו, הוא משיל אותו. עם גידולו, משתנה צבעו לצהוב-ירקרק עם פסי רוחב שחורים ועליהם כתמים אדומים או כתומים. אלו הם צבעי אזהרה המסמנים כי בקדמת גופו יש בלוטה המדיפה ריח רע.
כאשר נשלם גידולו, מתגלם הזחל כשהוא צמוד לגבעול או לקיר סלע, ללא פקעת משי, כדרך פרפרי היום. הזחלים המתגלמים מפרישים רק מעט משי וטווים ממנו חגורה חזקה של קורים צפופים, שבעזרתה הם קושרים את עצמם לצמח שעליו הם מתגלמים. צבעי האזהרה של הזחל מרמזים על היותו רעיל ומרתיעים את אויביו.
כעבור כחודש מגיח הפרפר במלוא הדרו. זנב הסנונית נפוץ באביב ובקיץ בכל הארץ, באירופה ותפוצתו מגיעה עד ליפן.
בשוליים האחוריים של הפרפר יש שני “זנבות”, כמו בקצה זנבה של הציפור סנונית, והם שהקנו לו את שמו.
הצמח המטפס זלזלת הקנוקנות פורח במשך החורף בפריחה מרשימה וצפופה. זהו צמח רב-שנתי. הפרחים הלבנים והגדולים שלו כמעט מכסים את העץ או את הסלע שהוא מטפס עליו. הצמח בולט עוד יותר בתקופת הפריחה שלו, כי היא מתרחשת ממש בחורף, בין דצמבר לפברואר, תקופה שרק מעט צמחים פורחים בה.
ואיך מטפס הצמח? פטוטרות העלים (ה”גבעולונים” המחברים את העלים לענף) ארוכים ומסתלסלים ונכרכים סביב העצם הקרוב (ענף, בליטה באבן וכדומה). העלעלים, דמויי לב ומשוננים מאוד, נושרים בקיץ, והפטוטרות, שנעשו קשות ומעוצות, נשארות ומקבעות את גבעולי הצמח על העצם שהוא מטפס עליו.
בחיקן של הפטוטרות המעוצות מן השנה שעברה מתפתחים ענפים קצרים או ארוכים. ענפים אלה נושאים עד 3 זוגות עלים ועוד פרח אחד גדול בצבע לבן-קרם, שעיר בצד החיצוני של 4 עלי העטיף שלו.
בעונת הפריחה קל להבחין בזלזלת מרחוק, כי פרחיה בולטים בינות לסבך הענפים שלה ושל העץ שעליו היא מטפסת.
שימו לב לקנוקנות המפותלות של הזלזלת, המאפשרים לצמח להיאחז ולטפס על צמחים אחרים.
כשהזלזלת פורחת, היא מתכסה בשפע של פרחים גדולים ולבנים.
הצמח זון מרצעני הוא צמח עשבוני חד-שנתי נדיר, ממשפחת הדגניים.
המאפיין הבולט שלו הוא שיבולת ארוכה, 20 ס”מ ואף יותר, ודקה כמעט כעובי הגבעול הנושא אותה. השיבולת מורכבת משיבוליות רבות, שנמצאות אחת מעל השנייה לאורך ציר השיבולת. כל שיבולית שקועה בגומה קטנה, מהודקת אל ציר השיבולת ומכוסה בגלומה אחת. הגלומה היא עלה קטן שאורכו כ-2 ס”מ והוא קשיח, דמוי קשקש.
מין קרוב, זון משכר, מהווה עשב רע בשדות חיטה. שיבוליו מבשילות ביחד עם החיטה, וגרגיריו דומים בגודלם ובצורתם לגרגירי החיטה. בגרגירי צמח זה מתפתחת פטרייה שמייצרת חומרי רעל. לכן, בתקופות קדומות, שבהן לא הצליחו להדביר את הפטרייה הרעילה, הייתה סכנת הרעלה של אוכלי הקמח, שגרגירי הזון המשכר היו מעורבים בו.
זבלית פרעה היא חיפושית שחורה בעלת כושר תעופה. חלקו הקדמי של ראשה מזכיר קלשון בעל 5 שיניים.
החיפושיות הבוגרות, זכרים ונקבות, נוברות בצואה של פרות, של סוסים ושל בעלי-חיים דומים ויוצרות ממנה כדור בקוטר 6-4 ס”מ. הן אוחזות בכדור בין רגליהן האחוריות, באמצעות בליטות מיוחדות הנמצאות ברגליים, ומגלגלות אותו למחילה שחפרו באדמה.
כדורי הזבל משמשים את החיפושיות להזנה בתקופות שאין בהן זבל בסביבה.
כדורי הזבל משמשים גם להדגרת הצעירים: הנקבות חופרות מחילות, ובקצותיהן – חדר, ומכניסות לכל מחילה כדור זבל אחד. בכל כדור הן חופרות גומה קטנה, מטילות בה ביצה אחת וסוגרות את הגומה בגוש זבל קטן. כתוצאה מכך כדור הדגירה מקבל צורת אגס אופיינית. אחר-כך הן סוגרות את פתח המחילה באדמה. כל נקבה מספיקה לייצר בימיה כדורי דגירה אחדים. זחל החיפושית שבוקע מן הביצה, ניזון מכדור הזבל, מתגלם בתוכו ולאחר שהחיפושית הבוגרת בוקעת מן הגולם, היא פותחת את פתח המחילה ויוצאת החוצה.
לפעמים אפשר לראות חיפושיות אחדות שהגיעו לאותה ערמת הזבל, מתגוששות ונלחמות על כדור הזבל שהכינו, והחזקה ביניהן זוכה “באוצר”. אכן, החיים בזבל…
החיפושית נקראת זבלית פרעה על שום שהייתה מקודשות במצרים העתיקה: היא סימלה את אל השמש, שהמצרים הקדמונים סגדו לו.
הזבלית נוברת בזבל וחופרת באדמה, בעזרת ראשה ורגליה הקדמיות דמויי הקלשון.
הצמח וינקה עשבונית הוא צמח עשבוני השרוע על פני האדמה.
הצמח פורח בחודשים מרס–מאי, ופרחיו כחולים בקוטר 2 ס”מ.
כמו שאר הצמחים בני משפחת ההרדופיים, גם הווינקה הוא צמח רעיל, ולכן בעלי-חיים רבים נמנעים מלאכול אותו. ממינים קרובים של וינקה, כמו וינקה ורודה, מפיקים את החומרים הרעילים ומייצרים מהם תרופות. במינון הנכון תרופות אלה יכולות לסייע למלחמה במחלות סרטן ובמחלות אחרות.
הווינקה העשבונית הייתה נפוצה בעבר בשדות מעובדים, כי המחרשות המסורתיות-העתיקות לא הצליחו לעקור אותה. עם הכנסת ציוד חקלאי מודרני, הוכחד הצמח מן השטחים החקלאיים על-ידי להבי המתכת של המחרשות החדישות. כיום הווינקה העשבונית היא צמח נדיר, אבל ברמת הנדיב היא שרדה הודות לכך שהשטחים החקלאיים בגבולותיה עובדו עד ראשית המאה ה- 20 באמצעים מסורתיים. לאחר נטיעת החורשות (רובן ניטעו, בשטחים חקלאיים לשעבר), המשיכה הווינקה העשבונית להתקיים בין עצי החורשות.
צילום התמונה: אייל ברטוב
דרור הבית זו ציפור שיר ממשפחת הדרוריים. זו הציפור השכיחה והנפוצה ביותר באזורים מיושבים בארץ ובעולם.
ציפור דרור הבית אכן חיה בבית ולידו, כפי שמעיד עליה שמה. היא מאפשרת לאדם להתקרב אליה לטווח קרוב יותר ממרבית הציפורים האחרות.
ציפור דרור הבית אוכלת -כול. היא ניזונה מזרעים, מפרי, מחרקים ומשיירי מזונו של האדם.
ציפור הדרור מרבה לעשות אמבטיות מים וחול, לעתים בשיתוף עם עשרות מחבריה. גם אמבטיות שמש ממושכות חביבות עליה. פעולות אלה משחררות את הדרור מטפילי עור.
דרור הבית זו ציפור חברותית. לפני תחילת הפעילות ובערב, מצייצות ציפורי דרור רבות במקהלה. הן מרבות גם להתגודד ולצייץ מול אויב.
הלהקות גדלות במשך עונת הקינון כאשר מתקבצים הגוזלים שפרחו מקיניהם.
בעונת החיזור משחיר מקורו של הזכר. הוא וחבריו הזכרים מנתרים בצפצופים עזים סביב נקבה אחת, רודפים אחריה ומנקרים אותה באזור איברי המין.
את קינה בונה ציפור הדרור במקומות שונים. זכר צעיר או בוגר, “רווק”, בונה את הקן לבדו ומכריז עליו בציוץ מתמשך. נקבות בוחנות את הקן ואם הוא נראה לאחת מהן, היא מצטרפת לזכר ויחד הם משלימים את בנייתו.
בהטלה אחת יש חמש עד שבע ביצים.
הדגירה מתחילה רק לאחר השלמת ההטלה. היא נמשכת כ-15 יום. כאשר בוקעים הגוזלים, מאכיל אותם רק הזכר ואילו הנקבה דוגרת עליהם עד הגיעם לגיל 8 ימים. אחר כך היא מצטרפת להאכלה.
הגוזלים פורחים מהקן כשהם בני 14-17 יום. כעשרה ימים לאחר מכן מתחיל מחזור הטלה חדש.
לדרור הבית יש יכולת לעוף למרחקים גדולים – עד ל-1000 ק”מ מעבר לים.
שלא כציפורי שיר אחרות, ציפור זו אינה מתרגלת לחיי שבי ולא ניתן לגדל אותה בכלובים.
ציפור הדרור גורמת נזקים לגידולים חקלאיים. היא מנקרת פרי כמו ענבים ואוספת זרעים מהקרקע.
הדרדית המצויה בולטת במיוחד בתחילת עונת החורף. בתקופה זאת פסיגי הצמח (העלים הראשוניים) הגדולים, האדמדמים, שצורתם דמוית ביצה הפוכה, מתפתחים על פני האדמה החשופה. אחריהם – העלים והגבעולים, שגובהם מגיע עד 60 ס”מ.
בראש הענפים 9-15 קרקפות חרוטיות, ופרחים בצבע ורוד-סגול כהה צומחים מן הקרקפות ופורחים בחודשים מארס עד מאי.
האבקה: על אף שהפרחים ההיקפיים בכל קרקפת הם עקרים, יש להם תפקיד חשוב – הם משמשים למשיכת המאביקים – דבורים בינוניות, זבובי פרחים ופרפרים. רק כ-3 פרחים מרכזיים מואבקים ומבשילים לפרי. כאשר המאביק נוחת על הפרחים שבקרקפת הצמח (או כאשר נוגעים בקרקפת בעדינות באצבע), בסיסי האבקנים מתכווצים וגורמים לשחרור מעט גרגרי אבקה. אלה נצמדים אל גופו של המאביק, ועוברים בעזרתו אל הצמח המואבק.
זרעון הפרי גדול, כבד, צבעו חום, והוא מכוסה בשערות שחורות. שערות אלה מסייעות לזרעון לחדור לסדקים באדמה ומקשות על הנמלים להוציאו משם.
התפרחת של הדרדית דומה לתפרחת קטנה של דרדר, אך היא עדינה יותר וכמעט שאינה קוצנית.
נא לא להתבלבל – דרבן איננו קיפוד! אמנם לשניהם יש קוצים המשמשים להם להגנה – אך בזה הדמיון ביניהם נגמר! הקיפוד הוא קרובו של החדף, ואילו הדרבן קרוב יותר לחולדה ולסנאי.
בישראל הדרבן הוא הגדול במכרסמים: אורך גופו כ-67 ס”מ, משקלו כ-11.5 ק”ג, ואין הבדלים משמעותיים בין זכרים לנקבות.
לדרבן קוצים מסוגים שונים, וכולם גלגולים של שערות. בזנב – הקוצים קצרים וחלולים, לבנים, פתוחים בקצותיהם ומשמשים להשמעת קול: כאשר הדרבן נבהל, הוא מרטיט את זנבו במהירות, הקוצים מתחככים זה בזה ומפיקים קול מרתיע. על הגב שני סוגים של קוצים, שצבעם שחור ולבן לסירוגין: קוצים עבים, ארוכים וחדים, המשמשים להגנה, וקוצים ארוכים מהם, המשמשים לראווה, ומזדקרים כמניפה בשעת התרגשות.
ועוד תיקון של טעות נפוצה: הדרבן אינו “יורה” את קוציו! כאשר הדרבן אינו מצליח להתחמק מתוקפו בריצה, הוא עוצר בפתאומיות, זוקר את קוציו, מנתר לעבר התוקף ונועץ בו את קוציו. קוצי הדרבן עלולים לגרום לפצעים קשים ואפילו למוות. זאת, כנראה, הסיבה לכך שכאשר שני זכרים נלחמים זה בזה, הם נזהרים מלדקור זה את זה בקוציהם…
הדרבנים חיים במשפחות: הורים עם צאצאיהם. הנקבה ממליטה פעם או פעמיים בשנה, בדרך כלל: 2 גורים בהמלטה. שני ההורים משתתפים בטיפול בצאצאים.
הדרבנים ניזונים מבצלים, מפקעות ומקני שורש של צמחים גיאופיטים, שהם ומוציאים מהאדמה באמצעות חפירה. אולם הם אוהבים מאוד לאכול גם ירקות, פירות ואגוזים, ולכן הם מזיקים לחקלאות.
הפרפר דנאית הדורה נקרא גם: דנאית תפוח סדום.
מוטת כנפיו: 7.5 ס”מ, וצבעיהן חום-כתום, ואזור קדמי שחור, ובו כתמים לבנים. על הכנף האחורית של הנקבה יש 3 נקודות שחורות, ואילו אצל הזכר – ארבע. נקודות אלה נראות גם בצד העליון של הכנפיים וגם בצד התחתון.
הנקבה מטילה את הביצים על צמחים פונדקאיים, המשמשים מזון לזחלים לאחר שהם בוקעים מהביצים. הצמחים האלה הם ממשפחת האסקלפיים כגון: פתילת המדבר (שמו העממי: תפוח סדום) וחנק מחודד.
צמחים אלה מכילים חומרים רעילים, המשמשים אותם להגנה מפני בעלי-חיים צמחוניים, אך, למרות זאת, זחלי הדנאית אוכלים את העלים, בלי שהרעל פוגע בהם. ולא רק שהם אינם נפגעים מרעלי הצמחים, אלא הם אף משתמשים בהם להגנה על עצמם בשעת סכנה.
הזחלים צוברים את חומרי הרעל בבלוטות מיוחדות שעל גבם, וכאשר בעל-חיים כלשהו (ציפור, מכרסם וכדומה) מנסה לטרוף אותם, הם מפרישים את החומרים הרעילים, וגורמים לטורפיהם להקיא. צבעי האזהרה של זחלי הדנאית (שילוב של צבע שחור עם צהוב, לבן ואדום) נחרתים בזיכרונם של בעלי-החיים, והם לומדים לא לטרוף אותם.
החומרים הרעילים מגנים על הדנאית לא רק בשלב הזחל אלא גם בשלב הגולם וגם בשלב הבוגר. הפרפרים הבוגרים, המגיחים מן הגלמים, מכילים בגופם את החומרים הרעילים, וגם הם בעלי צבעי אזהרה. והתוצאה ברורה: הטורפים נמנעים מלאכול גם אותם…
צבע הפרחים של דם-המכבים האדום הוא… צהוב! מובן, שיש לצמח גם צבע אדום ואפילו אדום עז. הצבע האדום העז והרענן אחרי תום הפריחה הוא הצבע של קשקשי המעטפת העוטפת את עלי הכותרת. בשל משך הזמן הרב שיש לצמח זה “פרחים” צבעוניים, פותחו מינים אחדים שלו כצמחי נוי. הצמח הוא עשבוני רב-שנתי. בקיץ חלקו העל-קרקעי מתייבש, הוא נעלם מעינינו, וניצני ההתחדשות שלו חבויים על חלקו התת-קרקעי של בסיס הגבעול. בראשית החורף הצמח מתחדש: תחילה כשושנת עלים, ואחר כך גבעולים אחדים נושאי עלים ירוקים בהירים ומוארכים מתרוממים ממנה. הגבעולים והעלים מכוסים כסות צמרית בהירה. לקראת האביב קרקפות פרחים מתפתחות בראשי הגבעולים. כל תפרחת מוקפת בקשקשים אדומים, דמויי רעפים. בחודשים אפריל ומאי הצמח פורח בפרחים זעירים, צהבהבים, וזרעוני הפרי הקטנים נפוצים ברוח לאחר הבשלתם. אמנם כל קרקפת פרחים היא קטנה, אך כאשר כמה קרקפות מקובצות יחד – המראה האדום בולט לעין. “צמח האלמוות” הזה, שהוא צבעוני במשך זמן רב, משך את לב הקוטפים, ואכן קטפו אותו בכמויות גדולות. מאז הוכרז צמח מוגן – הוא נפוץ למדי. מקור השם של הצמח דם-המכבים, בקשקשים האדומים העוטפים את התפרחות הזעירות שלו
הדונגית הארצישראלית היא אמנם בת משפחת הזיפניים אך בניגוד לבני משפחתה אין היא מכוסה בזיפים. במקום זיפים מכוסה הדונגית במעין שכבת שעווה דקיקה. היו שחשבו בעבר שמן השעווה הזו מפיקים הדבורים את הדונג שלהן – ומכאן שם המין.
הדונגית הארצישראלית גדלה רק במזרח הים התיכון בעיקר בשדות ובמקומות מוצלים. היא אינה נפוצה כל כך אך במקומות שהיא גדלה היא יוצרת כתמים גדולים ומרשימים.
העלים מעוגלים ולופתים את הגבעול וצבעם ירוק עם גוון כחלחל, ועליהם כתמים לבנבנים. באביב מלבלבים פרחים שצורתם כעין צינור רחב, בגוון צהוב חיוור. החלק הבולט בפריחה הוא דווקא העלים העליונים והעלים החפים, שמקיפים את הפרח. הם בולטים כי צבעם סגול וכיסוי השעווה שעליהם גורם להם להיראות מבריקים מעט.
פתח הפרחים הצינוריים פונה כלפי מטה וכדי למנוע האבקה עצמית מבשילים קודם האבקנים (החלק הזכרי של הפרח) ורק אחרי שהם מסיימים לפזר אבקה, מבשילה הצלקת של העלי (החלק הנקבי של הפרח), שגרגרי האבקה נקלטים בה לקראת תהליך ההפריה.
פרחי הדונגית נראים כמו כדים ארוכים, תלויים כלפי מטה
דולב מזרחי הוא עץ חד-ביתי נשיר חורף. העץ גדל באדמות לחות – על גדות נחלים או במקומות שבהם מי התהום גבוהים.
העלים של הדולב כפניים, כלומר מחולקים לאונות וצורתם מזכירה כף יד. הם מכוסים בשערות קצרות ודוקרניות.
קצב הצמיחה של הדולב מהיר, ובתוך שנים מעטות הוא עשוי להגיע לגובה של 15 מ’ ולפתח גזע עבה וישר. לכן, עצי הדולב נכרתו, ומהגזעים הכינו קורות לבנייה. קורות כאלה נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בירושלים וביריחו, מתקופה של לפני 8,000 שנים. בגלל הכריתה הרבה, העץ הפך לנדיר, ושרד בעיקר במקומות קדושים, שבהם לא פגעו בעצים.
העץ פורח באביב, ומואבק על-ידי הרוח. הפרחים הירקרקים מקובצים בכדורים, המשתלשלים על עוקצים ארוכים. לאחר ההאבקה מתפתחים הפירות, אגוזיות שבכל אחת מהן זרע אחד צמוד לקבוצת שערות. הפצת הזרעים מתרחשת גם היא באמצעות הרוח.
צילום התמונה: אייל ברטוב
הדוכיפת היא הציפור היחידה ממשפחת הדוכיפתיים בארץ ישראל. זהו עוף הבולט בצבעיו ובצורתו: צבעו הכללי חום-ורדרד ואילו כנפיו וזנבו מפוספסים בשחור ובלבן. על ראשה של הדוכיפת ציצת נוצות, המתקפלת ונפרשת לסירוגין והמשמשת לתקשורת בין הפרטים השונים.
הדוכיפת היא עוף יציב בישראל אך ישנם גם פרטים רבים המגיעים אלינו רק לאביב ולקיץ (מקייצים).
הדוכיפת חיה בשטחים פתוחים: במישורים, בכרי מרעה, בשדות, בגינות נוי, במטעים וביערות פארק.
ציפור זו חיה לרוב ביחידות או בזוגות. מעופה נראה קליל ובלתי בטוח והיא אינה מגביהה לעוף.
תוך כדי חיפוש מזונה, היא מרבה ללכת על הקרקע ולהניע בראשה.
היא ניזונה בעיקר מתולעים ומחרקים שהיא שולפת מן הקרקע, ולכן היא מועילה לחקלאות.
בעונת הרבייה, בני הזוג מחפשים מקומות קינון והזכר מחזר אחר הנקבה. בחיזורו הוא מסתובב סביבה בכנפיים פרושות קמעה ומאכיל אותה.
הדוכיפת אינה בונה קן, ואת ביציה היא מטילה בנקיקי סלעים, בקירות, בעצים חלולים וגם בגגות של בתים.
מרגע הטלת הביצה הראשונה, דוגרת הנקבה לבדה, במשך 17-19 יום. זוג ההורים מאכילים את הגוזלים שבקעו. אם מאיימת עליהם סכנה לוחשים הגוזלים ומתיזים נוזל מסריח ביותר מבלוטות שייעודן להפריש שומן לשימון הנוצות. באמצעות שומן זה מרחיקה הדוכיפת אויבים.
הגוזלים שוהים בקן 22-24 יום.
“הדודאים נתנו ריח, ועל פתחינו כל מגדים…” נאמר בשיר השירים (ז’, 14). ואכן, הדודאים נזכרו כבר בתנך כסגולה לאהבה. ולא רק זאת – לצמח הדודא סגולות רבות ומגוונות: גם בעבר הרחוק ניתן למצוא תיאורים מפורטים אודות תכונותיו הטובות של הצמח לרפואה ולבישול. בקברו של תת-אנח-אמון נמצאו זרעים של הצמח ובמקומות אחרים נמצאו קישוטים ותכשיטים שצורתם כצורת פריו. בעבר השתמשו בצמח כשיקוי לעידוד האהבה, כסגולה לפריון, כסם מרדים ולצורכי כישוף שונים. אבל חשוב מאוד לדעת – כל חלקי צמח הדודא רעילים והם אינם נאכלים גם על ידי הבקר והצאן! לכן, לא מומלץ לנסות לאכול את הצמח או להכין ממנו שיקויים.
כל חלקי הדודא הרפואי ציוריים מאוד: השורש הוא שיפוד עבה וארוך, המגיע לעומק של 2 מטרים. לפעמים הוא מתפצל לשניים, כמו גוף ושתי רגליים, ולכן בימי הביניים נהגו לצייר את השורש כדמות אדם – ביטוי לכוח הכישוף של הצמח. בזכות המזון שנאגר בשורש מלבלב הדודא כבר בראשית החורף.
כבר בחודש נובמבר ניתן לראות את שושנת העלים המרשימה. העלים גדולים מאוד, עד 30 ס”מ אורכם, מקומטים וצבעם ירוק כהה מבריק ורענן.
ממרכז שושנת העלים יוצאים הפרחים, יפים להפליא. כל פרח, הנראה כפעמון סגול, נישא על עוקץ ארוך. במרכז עלי הכותרת צלקת צהובה-ירוקה ואבקנים. הצלקת מבשילה לפני האבקנים וכך נמנעת האבקה עצמית. ההאבקה נעשית על ידי דבורי דבש.
ומן הפרח בא הפרי – כדור בשרני, שקוטרו כ- 3 ס”מ, בתחילה ירוק ועם ההבשלה הופך צבעו לצהוב-כתום. לפרי ריח מיוחד ונעים ועליו נאמר הפסוק משיר השירים – הדודאים נתנו ריחם – נאמר על הפרי ולא על הפרח.
לבלוב הדודא מתחיל מוקדם, בנובמבר, ופריחתו נמשכת זמן רב, עד האביב. באביב אף ניתן לראות צמחים שבמרכזם פרחים ופירות גם יחד.
פרחיו הגדולים של הדודא בולטים לעין, במרכזה של שושנת העלים הגדולים שלו.
דובון הקורים הוא פרפר מהנפוצים ביותר בארץ, ואם כי יש סיכוי גדול לראות את הזחלים השעירים שלו, המפגש עם הפרפר הבוגר הוא נדיר.
שמו של הפרפר ניתן לו על שום השערות הצפופות של הזחלים, המזכירות את ציצות השערות בפרוות הדוב (דובון), ועל שום הקורים, שהזחלים מפרישים בשלב הראשון של חייהם וחיים בתוכם.
עשרות זחלים חיים יחדיו בתוך מטווה הקורים, ניזונים מן הצמחים שהמטווה פרוש עליהם, ומוגנים מטורפים או מסכנת התייבשות.
לאחר שהזחלים מתבגרים מעט, הם עוזבים את המטווה ומתפזרים בשטח. שם הם ממשיכים לאכול ולגדול, עד לשלב ההתגלמות. אז הם מתחפרים בקרקע ומתגלמים שם. שלב הגולם נמשך מחודשים אחדים ועד למעלה משנה – בהתאם לתנאי הסביבה.
לפרפרים הבוגרים גוונים חומים. לזכרים כנפיים וכושר תעופה, והם מתעופפים בשטח ומאתרים את הנקבות. כנפי הנקבות מנוונות, ולכן הן אינן יכולות לעוף או להתרחק ממקום הבקיעה מן הגולם.
לאחר שהזכרים מפרים את הנקבות, הן מטילות את הביצים על הצמחים בקרבת מקום. זמן קצר אחר-כך הפרפרים הבוגרים מתים.
חשוב לדעת: השערות של הזחלים עלולות לגרום לדלקת או לגרד בעור, ולכן כדאי להימנע מלגעת בהם!
שימו לב לשערות הרבות של הזחל, שמתוכן מציצות קבוצות של שערות ארוכות וכהות יותר.
דבורת הדבש היא חרק חברתי. הדבורים חיות בכוורת, ובה מלכה אחת, זכרים אחדים ואלפי פועלות. המלכה גדולה משאר הדבורים בכוורת: אורך גופה מגיע עד 2 ס”מ, ואילו של אורך גופן של הפועלות הוא עד 1.5 ס”מ. הפועלות הן בעלות עוקץ. גופם של הזכרים מגושם מזה של המלכה, והם חסרי עוקץ.
מבנה הכוורת של דבורי הדבש הוא תאים רבים, עשויים דונג וצורתם משושים מאורכים. בחלק מן התאים הדבורים מאחסנות דבש וגרגרי אבקה, שאספו מהפרחים, ואלה משמשים מזון לצעירים ולבוגרים. בתאים אחרים המלכה מטילה ביצים, ביצה אחת בכל תא, והצעירים (רימות) מתפתחים בתוכם.
במהלך חייה המלכה מטילה עשרות אלפי ביצים. הפועלות מטפלות ברימות הצעירות, מאכילות אותן באבקה ובדבש ושומרות על ניקיון הכוורת. כל רימה מתגלמת בתא שלה, ולאחר שהיא בוקעת מהגולם, היא עוזבת את התא ומתחילה להשתתף בפעילות שבכוורת.
הפועלות ממלאות תפקידים שונים במהלך חייהן: הצעירות ביותר מאווררות את הכוורת באמצעות נפנוף הכנפיים. בהמשך הן מטפלות בצעירים ומאכילות אותם, ואחר-כך הן לומדות לאסוף מזון מחוץ לכוורת.
התקשורת בין הדבורים מתבצעת באמצעות הפרשה של חומרים כימיים (פרומונים). חלק מהם מופרשים על-ידי המלכה (פרומון המלכה), ואחרים מופרשים על-ידי הפועלות (פרומון אזעקה, פרומון דרך).
הדבורים מתגוננות באמצעות עקיצה. לעוקץ שיניים, הפונות בכיוון הפוך לכיוון החוד. לכן, כשדבורה עוקצת, העוקץ נשאר תקוע בגופו של הנעקץ, וכשהיא מנסה לשלוף אותו, היא נפצעת ומתה.
אמנם דבורת הדבש תורבתה על-ידי האדם כבר לפני אלפי שנים, אבל יש גם דבורי בר. דבורי הבר בונות את הקן שלהן בתוך גזעי עצים חלולים או בנקיקי סלעים.
אנשים מסוימים אלרגיים לארס הדבורים, ועליהם להישמר מפני העקיצות, כי הארס עלול לסכן את חייהם.
דבורנית צהובה היא אחד ממיני הסחלבים, הגדלים רק באזורנו – בישראל ובלבנון. לצמח 2 פקעות שורש בעומק האדמה. מדי חורף הפקעות מתרוקנות, ולידן פקעות חדשות צומחות. עמוד התפרחת של הצמח נושא פרחים אחדים, וצבעם הוא שילוב של צהוב בהיקף הפרח וחום במרכז. לפעמים, במרכז האזור החום יש כתם כחלחל בצורת האות W. לשפית (החלק התחתון והבולט של הפרח) צורה של מרזב בצורת האות V. כמו במיני דבורנית אחרים, גם במין זה הפרחים מפרישים חומר מיוחד, הפועל כמו הורמון המין של הדבורים ומושך דבורים זכרים. לדבורה-הזכר נדמה שזאת דבורה-נקבה אמתית, ולכן הוא נוחת על הפרח. עד שהוא מגלה את התרמית גושים של גרגרי אבקה נדבקים לראשו. הוא מעביר אותם מפרח אל פרח, וכך הוא מאביק את הצמח. כל מיני הדבורניות, ובתוכם גם הדבורנית הצהובה, הם צמחים מוגנים, ואסור לקטוף אותם! הצבע הצהוב שבפרחים, מקל על הזיהוי של הדבורנית הצהובה.
דבורנית נאה היא אחד ממיני הסחלבים, הגדלים רק באזורנו – בישראל ובלבנון. כמו לשאר מיני הדבורנית, גם לצמח זה 2 פקעות שורש בעומק האדמה. מדי חורף הפקעות מתרוקנות, ולידן פקעות חדשות צומחות. עמוד התפרחת של הצמח נושא פרחים אחדים, וצבעם הוא שילוב של ורוד בהיר מאוד, כמעט לבן, ושפית (החלק התחתון והבולט של הפרח) בצבעי חום-ארגמן. סימן היכר נוסף של הצמח הוא שתי “שיניים” בשולי השפית – בליטות ירקרקות הפונות כלפי מעלה. כמו במיני דבורנית אחרים, גם במין זה הפרחים מפרישים חומר מיוחד, הפועל כמו הורמון המין של הדבורים ומושך דבורים זכרים. לדבורה-הזכר נדמה שזאת דבורה-נקבה אמתית, ולכן הוא נוחת על הפרח. עד שהוא מגלה את התרמית גושים של גרגרי אבקה נדבקים לגופו. הוא מעביר אותם מפרח אל פרח, וכך הוא מאביק את הצמח. כל מיני הדבורניות, ובתוכם גם הדבורנית הצהובה, הם צמחים מוגנים, ואסור לקטוף אותם!
דבורנית הדבורה היא סחלב נדיר הגדל רק באזורנו – בישראל ובלבנון. כמו לשאר מיני הדבורנית, גם לצמח זה 2 פקעות שורש בעומק האדמה. מדי חורף הפקעות מתרוקנות, ולידן פקעות חדשות צומחות. עמוד התפרחת של הצמח נושא פרחים אחדים. לעלי העטיף החיצוניים של הפרח צבע ורוד-ארגמני ולשפית (החלק התחתון והבולט של הפרח) צבעי חום-ארגמן. סימן ההיכר הבולט של הצמח הוא שן מוארכת שבולטת בקצה השפית, כשהיא כפופה כלפי מטה. כמו במיני דבורנית אחרים, גם במין זה הפרחים מפרישים פרומון – חומר בעל ריח דומה להורמון המין של הדבורים, אשר מושך דבורים זכרים. לדבורה-הזכר נדמה שהפרח הוא דבורה-נקבה אמתית, ולכן הוא נוחת עליו. עד שהוא מגלה את התרמית גושים של גרגרי אבקה נדבקים לגופו. כשהוא מתעופף אל הפרחים הבאים הוא מעביר את גרגרי האבקה, וכך הוא מאביק את הצמח. כל מיני הדבורניות, ובתוכם גם דבורנית הדבורה, הם צמחים מוגנים, ואסור לקטוף אותם!
למתבונן בפרח המרהיב של דבורנית דינסמור נדמה כאילו הוא מביט בדבורה מחוברת לגבעול, עד כדי כך רב דמיונו לדבורה. לכן לא פלא ששם הסוג הוא דבורנית. לדבורנית פקעת שורש ההולכת ומתרוקנת מדי שנה בעונת הצמיחה, ופקעת חדשה הולכת וגדלה לידה. שושנת עלים מוארכים ומבריקים צומחת בראשית החורף, וממרכזה עולה עמוד התפרחת, ועליו עד 25 פרחים. השפית, החלק התחתון והבולט של הפרח, מורכבת משלוש אונות – שתיים צדדיות, משולשות וקטיפתיות, והמרכזית צבעה חום ועליו שרטוטים ושערות קטיפתיות בדמות דבורה. ולא רק זאת. הפרח גם מפריש חומר מיוחד הפועל כמו הורמון המין של הדבורים, ולכן מובן מאליו שהמאביק של הדבורנית הוא הדבורה. הזכרים של הדבורים נמשכים אל הפרח תחילה באמצעות חוש הריח, לאחר מכן באמצעות הראייה ולבסוף במישוש. לדבורה-הזכר נדמה שזאת נקבת דבורה אמתית. הדרך הייחודית של האבקה זאת נקראת “הזדווגות מדומה”: הזכר נוחת על הפרח ועד שהוא מגלה את התרמית נדבקות האבקיות לראשו… בהגיעו אל הפרח הבא, הוא מאביק את הפרח החדש ונושא עמו מטען חדש, וכך הלאה. דבורנית דינסמור היא הדבורנית בעלת הדמיון הרב ביותר לדבורה מבין מיני הסוג דבורנית. זהו פרח יפה להפליא, והוא, כמובן, מוגן!
גרגיר הנחלים הוא צמח עשבוני רב-שנתי. בבית גידולו הלח הוא צומח בגושים גדולים מעל פני המים או על הקרקע הלחה. בקצות הגבעולים תפרחות פרחים דמויות סוכך. בפרחים הלבנים והקטנים 4 עלי כותרת.
הפריחה: בחודשים מארס עד אוקטובר
לגבעולים הרכים ולעלים הבשרניים טעם חריף המזכיר צנון. יש המוסיפים אותם כירק לסלט ואף מגדלים אותו כצמח מאכל. הצמח משמש גם ברפואה הטבעונית, בעיקר ל”ניקוי הדם”.
סימן בולט לזיהוי גרגיר הנחלים, הוא העלעל הקיצוני, שהוא גדול יותר משאר העלעלים
גרביל הסלעים הוא מכרסם קטן, החובב סביבת סלעים. אורך גופו כ-8.7 ס”מ, זנבו ארוך מאורך גופו (11.6 ס”מ בממוצע). הזכר והנקבה דומים זה לזה בגודלם ובמראה החיצוני שלהם. צבע הפרווה שונה בקווי רוחב גיאוגרפיים שונים: בצפון הארץ הפרווה חומה-אפורה, ואילו בנגב – צהבהבה.
גרביל הסלעים חי במחילות ובנקיקי סלעים, והוא פעיל בעיקר בלילה. חושיו המפותחים עוזרים לו להתחמק מטורפיו ולמצוא את מזונו: הוא נוהג לעמוד על רגליו האחוריות ולסקור את הסביבה בעזרת עיניו הגדולות ואפרכסות אוזניו הגדולות. כך הוא מאתר סכנות. בעזרת חוש הריח הוא מאתר את הזרעים המשמשים לו מזון. את הזרעים הוא מפריד מהחול על-ידי סינון החול ב’ידיים’. תפריטו כולל מזון נוסף, כגון: שבלולים.
כל גרביל חי לבדו (סוליטרי), ורק לצורך הזדווגות הזכרים והנקבות נפגשים. הנקבה ממליטה פעמים אחדות בשנה, בעיקר באביב ובקיץ. בכל המלטה 2-6 גורים נולדים עיוורים ועירומים מפרווה, והיא מטפלת בהם לבדה.
הגעדה המצויה היא בן-שיח שתפרחותיו צפופות ונראות ככדורים קטנים, ופרחיו לבנים וקטנים מאוד. בניגוד לצמחים אחרים ממשפחת השפתניים, שיש להם פרחים בעלי שתי “שפתיים”, לפרחי הגעדה יש רק שפה תחתונה, המחולקת לחמש אונות.
העלים, כמו בכל מיני הגעדה, משוננים ומסולסלים, וצבעם אפרפר. עלי הגעדה המצויה מדיפים ריח חזק ואופייני. חליטה של עלים משמשת תרופה עממית להקלה של כאבי ראש ושל כאבי בטן. טיפוסים שונים של הגעדה המצויה גדלים במקומות שונים, והם נבדלים ביניהם בגוון של העלים, בשעירותם ובריחם
הצמח געדה מפושקת הוא בן שיח נמוך, הגדל הן בבתות והן בצל עצי החורש. בקיץ קל להבחין בו הודות לעלים הירוקים והקשים שלו. גם הפריחה שלו בולטת לעין: צבעה סגול-ארגמני ותקופת הפריחה ארוכה – מאפריל ועד יולי!
גם מבנה הפרח מיוחד: השפה העליונה של הכותרת קטנה מאוד, ואילו השפה התחתונה מחולקת ל-5 אונות. האונה האמצעית רחבה מן היתר, ובמרכזה כעין שקערורית קטנה. 4 האונות הנותרות, 2 מכל צד, ארוכות מעט מן האונה האמצעית. בכך פרחי הגעדה שונים מפרחי משפחת השפתניים האחרים, שלהם שפה עליונה החופה על האבקנים. המאביקים של הפרחים הם הדבורים.
צבעם של עלי הגעדה הכרתית ירוק כהה, הם מאורכים וסרגליים ומזכירים מעט את עלי הרוזמרין. בניגוד למיני געדה אחרים, למין זה אין ריח אופייני בעלים.
כמו לכל מיני הסוג געדה, גם לגעדה הכרתית יש בפרח השפתני רק שפה אחת, תחתונה, והיא מחולקת לחמש אונות.
הפרחים, ששפתם ארוכה וורודה, נישאים בחלק העליון של הגבעולים הרבים. הפריחה ממושכת – בין החודשים מאי ועד נובמבר. במקומות מוצלים ומוגנים בהם נותרה לחות גם לאחר עונת הקיץ הפריחה מאחרת עד הסתיו.
גמל שלמה הוא חרק טורף מתת סדרת בעלי הכנף ומסדרת התיקנאים. באביב ובקיץ הוא נפוץ בכל הארץ כמעט ובמקומות חמים הוא שכיח כל השנה.
גמל שלמה הירוק הוא הנפוץ והידוע בבני מינו. אורכו 80-70 מ”מ, צבעו ירוק או חום בהיר ועל כנפיו כתמים קטנים ובוהקים. בטנם של הצעירים מקופלת ומופשלת על גבם.
ראשו מחובר לגוף בגבעולון צר המאפשר לראש תנועה חופשית לכל הצדדים. בראשו יש זוג עיניים גדולות ובולטות ושלוש עיניים קטנות. יש לו מחושים חוטיים וארוכים וגפי פה נושכות ולועסות. גופו מחולק לחזה קדמי ארוך ורגליים בעלות אזור “ירכי” ארוך, המשמשות ללכידת הטרף.
הרגליים, האמצעיות והאחוריות, משמשות להליכה ולאחיזה. על החזה שני זוגות כנפיים: כנפיים קשות וצרות לחפייה וכנפי תעופה.
גמל השלמה חי על עצים ועל שיחים גדולים וניזון מחרקים, אך טורף גם לטאות ובעלי חוליות קטנים המזדמנים על הצמחים. גמל השלמה מוסווה את עצמו בהתאם לחלק מהצמח שעליו הוא נמצא. הוא נראה כחלק מהצמח ואפילו מתנדנד קלות כאילו משב רוח מנדנד את “העלה”, שהוא למעשה גמל שלמה.
כשמתקרב טרף (לרוב חרק), שולף גמל השלמה את רגלי הטרף שלו במהירות רבה, תופס את הטרף, מקרב אותו לפיו ובעזרת גפי הפה החזקות שלו, קורע את הטרף ולועס אותו.
בזמן ההזדווגות לרוב טורפת הנקבה את הזכר, שגופו משמש כמקור למזון חלבוני הנחוץ לשם יצירת הביצים.
נקבת גמל השלמה מטילה את הביצים בתוך עיסת קצף. העיסה מתקשה והופכת לפקעת ספוגית, המגנה על הביצים עד להתבקעותן. את פקעות הביצים מצמידה הנקבה אל הענפים.
הצאצאים המגיחים מהפקעות מתפזרים מיד לכל עבר. בתחילת חייהם הם ניזונים מחרקים קטנטנים, כמו כנימות וזבובים. יש שהם טורפים איש את רעהו, מפאת רעב.
גמלי שלמה הירוקים פופולרים בקרב חובבי טבע, שנוהגים לאסוף אותם ולגדלם.
הביצים של גמל שלמה מוגנות היטב בתוך הפרשת הקצף שהנקבה הדביקה לענף, עד שהצעירים בוקעים מהן, קודחים חורים ויוצאים החוצה.
צבע ההסוואה הירוק של גמל-שלמה, גם מקנה לו הגנה מפני טורפיו, וגם מאפשר לו לארוב לטרף בלי שיתגלה.
גמבוזיה מצויה הוא דג קטן, שמוצאו במרכז אמריקה. אורכו עד 6 ס”מ, והוא חי במים מתוקים.
זהו דג טורף, והוא ניזון מבעלי-חיים זעירים שהוא מוצא קרוב לפני המים, כגון: זחלים וגלמים של יתושים. לכן, הוא משמש להדברה ביולוגית, והוא יעיל במיוחד לטיהור מקווי מים מיתושים.
דגי גמבוזיה הובאו לישראל עוד בתקופת המנדט הבריטי, במטרה להשמיד יתושים שהפיצו מלריה (קדחת). מאז הם התרבו מאוד, וכיום הם מצויים במקווי מים רבים בארץ.
הנקבות גדולות מעט מן הזכרים, ובתקופת הרבייה אפשר לזהותן בקלות בזכות בטנן התפוחה ו”כתם היריון” כהה באזור הבטן. בבטנה של הנקבה מתפתחות ביצים רבות, 60-50 ביצים בכל פעם. הביצים נשארות בבטן האם עד שהעוברים משלימים את התפתחותם. ה”היריון” נמשך כחודש ימים, ובסופו הצאצאים בוקעים מהביצים, בעודן בתוך גוף האם. כשהדגיגים יוצאים החוצה, נראה כאילו האם יולדת אותם. תופעה זאת נקראת “השרצה”.
לגמבוזיה כושר רבייה גדול, כי כחודשיים לאחר ההשרצה, הדור הצעיר מגיע לבגרות מינית, ויכול להעמיד צאצאים. עונת הרבייה נמשכת כל הקיץ, ובמהלכה נקבה בוגרת יכולה להעמיד שניים עד ארבעה דורות חדשים.
