פעילויות ואירועים
פעילויות ואירועים
אורך גופו של הנדל הארסי יכול להגיע עד 17 ס”מ, ורוחב גופו כ- 1 ס”מ. גופו בנוי מ- 25 פרקים, ויש לו 21 זוגות רגליים.
את הביצים שהטילה הנקבה מצמידה אל גחונה, ונושאת אותם עד הבקיעה. מעת לעת היא מלקקת את הביצים ברוק, מנקה אותן ושומרת שלא יתייבשו. הצעירים בוקעים כעבור שבועיים-שלושה ונשארים בהשגחת האם עוד שבוע-שבועיים, לפני שהם מתפזרים בשטח.
הנדל ניזון מפרוקי רגליים שהוא מצליח לתפוס, ומתולעים. כאשר הוא חש בטרף מתקרב, הוא בוחן אותו באמצעות מחושיו ואז הוא תופס אותו ברגליו. זוג הרגליים הקדמי חלול ובעזרתו הוא מזריק לטרפו ארס.
אדם שננשך על-ידי נדל ארסי אינו בסכנת חיים, אך עלול לחוש כאבים עזים ומקום הנשיכה עלול להתנפח. ייתכן שירגיש בסחרחורת ובבחילה, וחום גופו עלול לעלות מעט. אך אם פצע הנשיכה אינו מזדהם, רוב התופעות הלא נעימות נעלמות כעבור יום-יומיים.
הנָאוָונית היא אצה המשתייכת לחטיבת האצות הנאוָוניות, אשר רובן חיות במקווי מים מתוקים (בריכות, אגמים, שלוליות עונתיות וכדומה). מקור השם במילה נאווה (= יפה, נאה).
המבנה של אצה זאת מזכיר שיח קטן, מסועף ובעל ענפים, שאורכם מגיע עד חצי מטר ויותר. כל “ענף” מחולק לפרקים, ובכל ממפרק דור (מעגל) של “ענפים צדדיים”. האצה מחוברת לקרקעית של הבריכה או של מקווה המים באמצעות שלוחות מסועפות הגדלות בבסיסי “הגבעולים”.
הנוואנית מתרבה ברבייה זוויגית (מינית) באמצעות איברים מיוחדים, דמויי כדורים קטנים וכתומים, הנמצאים לאורך “הענפים הצדדיים” של האצה. לאחר ההפריה איבר הרבייה הנקבי (שהביצה המופרית בתוכו) מתכסה במעטפת נוקשה, המגנה עליו בתקופות של יובש. רק לאחר תקופה של חודשים אחדים הביצה המופרית מתחילה להתחלק, ואצה חדשה מתחילה לגדול.
מרוות איג היא צמח עשבוני רב-שנתי נדיר בארץ. שם המין, איג, מקורו בשמו של אחד מהראשונים שבין חוקרי הצמחים (הבוטנאים) בארץ – פרופסור אלכסנדר איג, שנפטר בשנת 1938. מרוות איג מצויה היום רק ברמת הנדיב, ובמעט מקומות נוספים בארץ!
הסוג מרווה הוא הגדול ביותר בסוגי משפחת השפתניים. בארץ גדלים בר 22 מינים מתוך כ700- מינים הגדלים ברחבי העולם. לכמה ממיני המרווה תכונות רפואיות, ויש המשמשים כצמחי תבלין ותה.
למיני המרווה השונים יש מנגנון האבקה מיוחד במינו: שני אבקנים מנוונים או חסרים. לשני האבקנים הנותרים מבנה מיוחד: לכל אחד מהם אזור עליון ובו נוצרים גרגרי אבקה, ואזור תחתון הנראה כעין דוושה רחבה. כאשר החרק מגיע אל הצמח ומחפש בו צוף, הוא לוחץ על ה”דוושה” ומפעיל מנוף הגורם לחלק העליון של האבקן לזוז ולהדביק את גרגרי האבקה אל גב החרק. העלי, ובו הביציות מבשיל מאוחר יותר וראשו מתכופף כלפי מטה. אם חרק עמוס באבקה, שביקר בפרח קודם לכן, מגיע אל פרח שהעלי בו בשל, האבקה שעל גב החרק נוגעת בצלקת העלי, והפרח מואבק.
למרוות האיג יש גבעולים רבועים, כמו לרוב בני משפחת השפתניים, ומבסיס הצמח מסעפים כמה גבעולים. הפרחים ורודים-ארגמניים, ובנויים משפה תחתונה, המהווה משטח נחיתה לחרקים, ומשפה עליונה המכסה על האבקנים.
מרוות איג היא מין שכמעט נכחד לגמרי מן הארץ. רמת הנדיב הוא אחד המקומות האחרונים בו יש צמחים מעטים שלה ולכן היא זוכה שם להגנה מיוחדת: צמחי מרוות איג מוקפים גדר מברזל, כדי למנוע מבעלי חיים לרמוס או לאכול אותה וכך לאפשר להם להתרבות באין מפריע.
המריון המצוי הוא מכרסם בעל זנב ארוך (כאורך גופו – כ13.5- ס”מ), ובקצה זנבו ציצת שערות שחורה וארוכה. אין הבדלים משמעותיים בין זכרים לנקבות.
צבע הפרווה שונה במקומות המחיה השונים: בצפון הארץ ובמקומות לחים היא כהה, אפורה או חומה, ואילו בדרום השפלה – צהובה.
המריון המצוי הוא פעיל לילה. הוא חי במחילות בעלות פתחים אחדים, שעומקן 50 ס”מ ויותר. בכל מחילה מוצאים בדרך כלל פרט בוגר אחד, ולכן החוקרים סבורים שהמריון המצוי חי בטבע בבדידות (סוליטרי). בשעת התרגשות הוא משמיע קול תיפוף מהיר ברגליים האחוריות. תיפוף זה הוא כנראה תקשורת עם פרטים אחרים.
המריונים מתרבים במשך כל השנה. בכל המלטה הנקבה ממליטה 8-1 גורים, והיא מטפלת בהם לבדה. הגורים נולדים כשהם עירומים ועיוורים, פוקחים את עיניהם בגיל 13-12 יום, ומגיעים לבגרות מינית בגיל שלושה חודשים.
המריון המצוי אוכל זרעים ועשב, והוא אחד מהמכרסמים הגורמים לנזקים בשדות תבואה בארץ. קצב הריבוי שלו מהיר, והוא גם אוגר זרעים, ולכן הנזקים שהוא גורם גדולים במיוחד.
לצמח המרווה המשולשת שפע שימושים כתרופה, כמשקה וכתבלין. התה, מלבד טעמו הטוב והמרענן, משמש ברפואה העממית לטיפול במחלות במערכת הנשימה ובמערכת העיכול. עלי הצמח משמשים לחיטוי ולהפצת ריח נעים בכביסה ובבית ועוד. מקור הריח המיוחד של המרווה בשמנים האתריים, המצויים בכל חלקי הצמח הירוקים. הצמח הוא שיח קטן וזקוף, צבע הגבעולים והעלים אפרפר-ירקרק, והם מכוסים פלומה דקה. מדוע משולשת? – הסיבה היא שבקיץ המרווה מצמיחה עלים קטנים ובעלי 3 אונות. (בדרך כלל האונה המרכזית גדולה בהרבה משתי האונות הצדדיות.) ואילו בחורף היא מצמיחה עלים גדולים וחסרי אונות. הפריחה בחודשים מרס עד יוני, צבע הפרחים סגול בהיר וגודלם כ-2 סנטימטרים. הסיפור המעניין של צמח זה הוא בשיטת ההאבקה על-ידי הדבורים: השפה התחתונה של הפרח משמשת משטח נחיתה לדבורים. השפה העליונה מכסה על האבקנים. כאשר הדבורה נוחתת על השפה התחתונה, ומכניסה את ראשה אל תוך הפרח, כדי לחפש את הצוף המצטבר בבסיס עלי הכותרת, הזירים (הקנים) של האבקנים מתכופפים ומפזרים אבקה על גבה. העלי של הפרח מבשיל ומתארך מאוחר יותר, וכאשר דבורה עמוסה באבקה מצמח אחר מגיעה לחפש צוף בפרח בוגר יותר, העלי נוגע באבקה שעל גבה של הדבורה. כך האבקה נדבקת אל הצלקת ומאביקה את הפרח.
הצמח מרווה דגולה נקרא כך בשל המאפיין הבולט ביותר שלו – ה”דגל”, הנישא בראש עמוד הפריחה.
אמנם צבע הפרחים בהיר – לבן עם סגול-בהיר, והם אינם בולטים למרחוק, אבל עלי ה”דגל” הכחולים-סגולים שבראש הגבעול, מושכים את תשומת הלב של הדבורים, משום שהן מבחינות היטב בצבע הסגול. הדבורים המבקרות בפרחים מאביקות אותם.
הצמח הוא חד-שנתי, ובקיץ, לאחר הבשלת הזרעים, הוא מתייבש ומת. בשלב זה עלי הגביע של הפרחים היבשים סוגרים על הזרעים, נוטים כלפי מטה ונצמדים אל הגבעול היבש. כך הזרעים נשארים מוגנים במהלך כל תקופת היובש – עונות הקיץ והסתיו.
עם רדת הגשמים, המים נספגים בגבעולים היבשים-המתים וגורמים לעלי הגביע להזדקף לעמדה אופקית ולהיפתח. רק אז הזרעים יכולים ליפול אל האדמה הלחה, לנבוט ולהתפתח לדור הבא של צמחי המרווה הדגולה.
מקור החסידה נקרא כך בשל צורת הפרי שלו, המזכירה ראש של חסידה בעלת מקור ארוך. קבוצות של פרחים תכולים מתפתחות בראשי הגבעולים, ומדי יום רק חלק מהם נפתחים.
הפרחים נפתחים בבוקר לאחר זריחת השמש, אך 5-4 שעות לאחר הזריחה עלי הכותרת שלהם נושרים.
כאשר הפרי, דמוי המקור, מתייבש, הוא מתפרק לפרודות. בכל פרודה יש זרע אחד או שניים, וזיף מאורך ושעיר. ביובש הזיף מסתלסל, ובלחות הוא מתיישר, ותוך כדי תנועתו הוא מחדיר-מבריג את הפרודה עם הזרעים אל תוך האדמה.
ילדים אוהבים לתקוע את בסיס הפרודה על דש הבגד, ולראות את הזיף המסתלסל סביב צירו, בתנועה המזכירה מחוג של שעון.
צמח המצוקים המציץ הסורי גדל על מצוקים, על סלעים ועל קירות, וגם בסדקים שאין בהם כמעט אדמה. אפשר לראות אותו פורח גם בין אבני הכותל המערבי. הוא נובט בחללים ובסדקים קטנים, מחדיר את שורשים לתוך סדקים ובמשך הזמן מרחיב אותם. עם השנים שורשיו הנרקבים מותירים בסלע רקבובית, המאפשרת לו להצמיח שורשים חדשים ולהמשיך להתפתח.
השיח כולו משתלשל מקירות וממצוקים. עליו וענפיו מדיפים ריח נעים. בסיסו מעוצה, וממנו יוצאים ענפים רכים ויוצרים גוש שגודלו עד 50 סנטימטרים.
הצמח ירוק-עד, ולא רק זאת – הוא אף פורח רוב ימות השנה. גווני הפריחה יפים ועדינים – שילוב של לבן-צהבהב וסגול בגוונים עדינים. העלים צרים ומוארכים, מכוסי שערות וזיפים ומחוספסים. צבע העלים ירוק כהה, ובמבט מרחוק הם נראים כמעט שחורים.
הצמח מצלתיים מצויים הוא עשב חד-שנתי בעל פרחים צהובים-חיוורים. הצמח נפוץ מאוד בסמיכות לשדות חקלאות, שם הוא נחשב “עשב רע”.
הפריחה נמשכת זמן רב – מתחילת החורף ועד סוף האביב.
שמו של הצמח ניתן לו על שום צורת הפרי, הנראה כמו 2 צלחות מעוגלות ושטוחות (מצלתיים), ובכל אחת מהן זרע אחד.
לאחר שהפרי מתייבש והזרעים נפוצים, נשארים רק שרידיו, הדומים למסגרות של משקפיים חסרי עדשות.
המצחן הדו-גוני הוא חגב בעל ראש מחודד, הפונה קדימה. בקצה הראש זוג מחושים ארוכים ומחודדים. המצחן נראה כאילו יש לו מצח ארוך, ומכאן שמו. צבע גופו ירקרק או שילוב של פסים ירוקים וחומים, ומכאן השם דו-גוני.
צבעי ההסוואה הירוקים-חומים מאפשרים לחגב להיעלם מעין הטורפים, וכך הוא מגדיל את סיכויי ההישרדות שלו בטבע.
כמו שאר החגבים, גם המצחן הוא צמחוני. לסתותיו חזקות ומותאמות לאכילת עלים של צמחים, כולל עלים נוקשים.
בסוף האביב הנקבה חופרת באדמה הלחה בעזרת קצה בטנה, ומטילה בתוכה את הביצים. העוברים מסיימים את התפתחותם כעבור כחודש, אבל הם נשארים במצב תרדמה במשך חודשים אחדים. רק בסוף החורף הבא הצעירים בוקעים מן הביצים, מטפסים על הצמחים ומחזור חיים חדש יוצא לדרכו.
המעוג האפיל הוא צמח עשבוני חד-שנתי. הגבעול שלו שעיר ומסתעף, וגובהו מגיע עד 50 ס”מ. העלים הגדולים – עד 15 ס”מ – יוצאים מן הגבעול, עגולים כמעט ושוליהם משוננים.
לצמח תכונה מעניינת, המתגלה בעיקר בימים בהירים: העלים משנים את נטייתם ביחס לגבעול, ו”עוקבים” אחרי תנועת השמש במהלך היום.
הפריחה בחודשים מארס עד יוני. גם הפרחים גדולים – 3.5 עד 5 ס”מ, וצבעם ורוד-לילך. הפרי נראה כמו עוגה קטנה, פרוסה לפרוסות.
חלקים של הצמח טובים למאכל אדם. את הפרי ואת העלים אוכלים חיים או מבושלים, כמו את אלה של החלמית קרובתו, הידועה יותר בשמה הערבי: ח’וביזה
המניפנית המצויה – אורכה עד 15 ס”מ, וצבעה כצבע הסלעים בסביבתה: לבנבן, צהוב ואפור עד שחרחר. בקצות אצבעותיה כריות הצמדה רחבות, דמויות מניפה, ומכאן שמה. בעזרת כריות ההצמדה היא מטפסת ללא קושי על קירות זקופים. היא נעה בקלילות על פני הסלעים ומסוגלת אף לקפוץ מסלע לסלע.
המניפנית המצויה פעילה, בדרך כלל, בשעות הערב המוקדמות ובתחילת הלילה. מזונה הוא חרקים (זבובים וחגבים), ופרוקי-רגליים אחרים (עכבישים ועקרבים). היא אורבת לטרפה ומזנקת עליו בזריזות ממרחק של 30-20 ס”מ. היא חיה גם בבתים, ואפשר למצוא אותה בעיקר במרפסות, שם היא יוצאת למצוא טרף בלילה לאורן של מנורות דולקות, המשמשות לה גם מקור חום.
הזוחל הטורף הזה חי לפעמים בזוגות, אך בדרך-כלל בקבוצות: זכר גדול ובולט, השליט על הרמון של נקבות.
בכל הטלה הנקבה מטילה 2 ביצים עגלגלות, בעלות קליפה רכה, הנדבקות למשטח ההטלה, ומתקשות לאחר מכן. הטלת הביצים נעשית במקום קבוע, המשותף לכל הנקבות. בדרך כלל, זהו סדק בסלע או מקום מסוים על תקרתה של מערה קטנה, שאליו הן מדביקות את הביצים. מקום ההטלה הקבוע משמש את הנקבות במשך כמה שנים, ובמקומות כאלה אפשר למצוא מצבור של קליפות ביצים ישנות, שהצטברו במשך השנים.
הצעירים מגיעים לבגרות מינית בשנה השלישית לחייהם.
החיפושית מילַבּרית סורית בולטת בצבעי האדום-שחור שעל גופה. אלה הם צבעי אזהרה. ואכן, בשעת סכנה, היא מפרישה נוזל רעיל מפרקי הרגליים שלה, וטורפים שונים, כגון: ציפורים ומכרסמים, נרתעים ממנה ונמנעים מלאכול אותה.
זחלי המילברית טורפים בעלי-חיים קטנים, ובעיקר תטולות של חגבים (קבוצות של ביצים, שנקבות החגבים הטילו באדמה). זחלי המילברית חודרים אל תוך התטולה ומתפתחים בתוכה, תוך שהם ניזונים מעוברי החגב המתפתחים בתוך הביצים.
הזחלים מתגלמים באדמה, והבוגרים המגיחים מן הגלמים, מתעופפים לחפש מזון ובני-זוג.
הבוגרים ניזונים מאבקת פרחים.
לשון-הכלב הוא צמח עשבוני דו-שנתי, שגובהו מגיע עד 80 ס”מ. בשנה הראשונה הוא מצמיח עלים מאורכים וצמודים לקרקע – שושנת עלים. רק בשנה השנייה הוא מפתח גבעולים זקופים, הנושאים את הפרחים.
העלים מכוסים שערות זיפניות קטנות, המקנות להם צבע ירוק-אפור.
עלי הכותרת של הפרחים בצבע ורוד-תכול, ועליהם עורקים בולטים בצבע סגול כהה. 5 קשקשים סוגרים על לוע הפרח, ובתוכו אבקנים ועלי.
הפרי מורכב מ- 4 פרודות מעוגלות בקוטר כחצי ס”מ, מכוסות בזיפים מאונקלים. זיפים אלה עוזרים להפצת הפרי של הצמח: הפרודות היבשות נתפסות בעזרתם בצמר או בשער של בעלי-חיים, וכך הן מופצות.
הלטאה הזריזה, כשמה כן היא – מהזריזות בלטאות החיות בישראל. זריזותה ויכולתה להשיר את זנבה מסייעות לה להימלט מטורפיה. אורכה עד 25 ס”מ, זנבה ארוך עד כפליים מאורך גופה, ומשקלה עד 12 גרם. הזכרים גדולים מהנקבות ושונים מהן בצבעיהם: לזכר גחון ירוק-לבנבן, ובצווארו צבע כחול-ירקרק, ואילו גחונה של הנקבה ירוק, ובצדדים – נקודות כחולות. בסיס זנבו של הזכר מעובה, וראשו גדול ורחב מראשה של הנקבה.
הלטאה הזריזה פעילה גם ביום וגם בלילה. היא מסתתרת בסדקי סלעים ומתחת לאבנים ולקליפות עצים. בימי שמש חורפיים אפשר לראותה מתחממת על סלעים. היא ניזונה מחרקים ומחסרי חוליות קטנים אחרים, ולעתים גם מלטאות קטנות.
הנקבות מטילות ביצים פעמיים בשנה בגומה, שהן חופרות בקרקע לחה, ובכל הטלה 5-2 ביצים. לאחר ההטלה הנקבה עוזבת את המקום ואינה שבה אליו.
הצעירים בוקעים מן הביצים בקיץ, ואמנם הם קטנים מאוד – אורכם 8-6 ס”מ ומשקלם כחצי גרם בלבד – אך הם עצמאיים לחלוטין ומסוגלים להתקיים ללא סיוע של הורים.
תפרחתו המיוחדת, הבולטת והקטיפתית של הלוף המנומר נראית למרחקים. היא מרשימה בזכות המתחל (עלה גדול העוטף את התפרחת), שצבע הרקע הירוק או הארגמני שלו מנומר (מכאן שמו) בכתמים ירוקים, חומים וארגמניים. השזרה (גבעול מעובה) המתנוססת במרכז המתחל מרשימה בצבע ארגמן קטיפתי. העלים של הלוף יוצאים מן הפקעת בצורת פגיון, הנפרש לעלה גדול ומרהיב.
מראהו של הצמח אמנם מרשים, אך ריחו אינו נעים! לריח זה יש תפקיד חשוב בהאבקה: הוא מושך חרקים מאביקים, בעיקר זבובים, אל ה”מלכודת” המיוחדת של הלוף. החרקים הנמשכים אל הריח, נכנסים אל “חדר”, שנמצא בתחתית התפרחת. שם פרחי הזכר ופרחי הנקבה, המחוברים (שזורים) לבסיס השזרה, “מחכים” למאביקים. זיפים מיוחדים גורמים לכליאת המאביקים בתוך ה”חדר”, עד שהם נובלים, והמאביקים חופשיים לצאת מ”הכלא” ולהתעופף אל הצמח הבא בתור, כדי להאביק אותו
לוענית גדולה היא צמח דו-שנתי, שגובהו עד 70 ס”מ.
בשנה הראשונה לחייו הצמח אינו פורח אלא רק מפתח עלים גדולים, בצבע ירוק-כחלחל, אשר צומחים קרוב לאדמה בצורת “שושנת עלים”. רק בשנה השנייה לחייו הוא מפתח גבעולים זקופים שנושאים את הפרחים.
לפרחים צבע ארגמן-ירקרק, אורכם כ- 1 ס”מ, והם צומחים לאורכו של עמוד הפריחה. הפרח בצורת כד נפוח בעל לוע צר, ומכאן שם הצמח – לוענית.
הפרחים מואבקים על-ידי חרקים שונים, בעיקר דבורים, הבאים למצוץ את הצוף המתוק שבתוך הפרח.
שני מיני הלוטם – הלוטם המרווני (C. salviifolius), הפורח בלבן, והלוטם השעיר (C. creticus), הפורח בוורוד לוהט – מוכרים לכולנו בפרחיהם הגדולים. הדרך הקלה לזכור מי הוא מי, היא באמצעות “אגדה עממית”:
יום אחד הוזמנו שני האחים לוטם למסיבה. האח החרוץ (הוא המרווני) לבש בנחת את החולצה הלבנה והמגוהצת, התגלח ויצא אל המסיבה; ואילו אחיו הרשלן (הוא השעיר) חטף ברגע האחרון חולצה מקומטת, לא הספיק להתגלח ורץ אל המסיבה. כשנכנס אל המסיבה, הביטו בו הנוכחים במבט מלגלג. והוא? – הסמיק מבושה! מאז עלי הכותרת הוורודים של הלוטם השעיר מקומטים, והלקט הפרי שלו – שעיר.
אם כן, לשני מיני הלוטם פרחים גדולים, חמישה עלי גביע, וזהו גם מספרם של עלי הכותרת. האבקנים צהובים ובולטים מאוד הן על הרקע הלבן של הלוטם המרווני והן על הרקע הוורוד הלוהט של הלוטם השעיר.
הפריחה בחודשים מארס עד מאי, ופריחתו של כל פרח קצרה מאוד: הוא נפתח בשעות הבוקר המוקדמות, ועלי הכותרת שלו נושרים כעבור כמה שעות.
האבקה: על אף שהפרח כמעט חסר ריח ואין בו צוף, חיפושיות וזבובים ניזונים מן האבקה שלו ומאביקים אותו.
הפרי הוא הלקט, המכיל זרעים רבים. זרעים אלה נובטים בקלות על עלים נרקבים, המצויים על הקרקע או בכיסי קרקע קטנים. חום של שריפה בחורש מזרז את הנביטה, ולכן אחרי שריפה אפשר לראות שם לטמים רבים.
מן העלים ומן הגבעולים של הלוטם השעיר הפיקו שרף, לשימוש ברפואה העממית. כך מסופר בכתבים יווניים עתיקים.
ברמת הנדיב מצויים שני המינים: הלוטם המרווני נפוץ יותר באזור החיץ ובעין צור, והלוטם השעיר צומח באזור המצוק.
לבנין התלתן הוא פרפר. מוטת כנפיו מגיעה עד 5 ס”מ. סימן זיהוי שלו הוא הצבע הצהוב בצד העליון של כנפיו. לזכר יש פס חום בשולי הכנפיים, ואילו אצל הנקבה הפס החום אינו רציף ומוחלף באזורים צהובים.
כאשר הפרפר עומד במנוחה, כנפיו מזדקפות ונצמדות זו לזו, ואפשר לראות את הצד התחתון שלהן. במצב זה הן דומות לעלה עם עורקים ובו כתם שחור שדומה לחור שנוצר מאכילת זחל. דגם כזה עשוי לבלבל חלק מאויבי הפרפר, שיתקשו לזהותו ולפגוע בו.
הנקבה מטילה את הביצים על עלים של צמחים ממשפחת הפרפרניים (כגון: תלתן, אספסת ודבשה), והזחלים ניזונים מהם. הנקבה מטילה ביצה אחת בלבד על כל עלה. אמנם זה מחייב אותה להתעופף מעלה לעלה בזמן ההטלה, אך התנהגות כזאת משפרת את הסיכויים של כל זחל להתפתח בהצלחה, בלי זחלים מתחרים על העלה “האישי שלו”. הפרפרים הבוגרים, המגיחים מן הגלמים, ניזונים מצוף של פרחים שונים.
אחד האויבים העיקריים של הפרפר הוא צרעה טפילית. היא מטילה את ביציה על הזחל, והרימות הצעירות שלה ניזונות מן הזחל וגורמות למותו.
הפרפר לבנין הצנון נקרא גם “לבנין הכרוב הקטן”, בגלל דמיונו לפרפר לבנין הכרוב. מוטת כנפיו מגיעה עד 4.5 ס”מ. צבע כנפיו לבן-קרם. לזכר כתם שחור על הכנף האחורית, ואילו לנקבה 2 כתמים שחורים ואזור בצבע אפור בקצה הקדמי של הכנף.
הנקבות מחפשות צמחים ממשפחת המצליבים או צמחי צלף או כובע הנזיר, ומטילות עליהן את הביצים.
הנקבה מטילה ביצה בודדת על עלה, ורק 2-5 ביצים על אותו צמח. לזחלים, שבוקעים מן הביצים צבע ירוק, המשמש כהסוואה מפני צרעות טפיליות.
לבנין הצנון מצליח להעמיד מדי שנה 5-2 דורות, מסוף החורף ועד האביב.
לבנין הכרוב הוא פרפר ממשפחת הלבנינים. לרוב בני המשפחה כנפיים בצבע לבן, ומכאן שמם.
אמנם גם צבע הכנפיים של פרפר זה הוא לבן, אך לחלק הקדמי שלהן אזור אפור-כהה. הזכר והנקבה שונים במראה (התופעה נקראת דו-צורתיות מינית): לנקבה 2 כתמים שחורים על הכנפיים הקדמיות.
הנקבה מטילה את הביצים על צמחי כרוב, או על צמחים אחרים ממשפחת המצליבים, שהיא מזהה בעזרת הריח האופייני להם. הזחלים שבוקעים מן הביצים אוכלים את עלי הצמחים, ולכן הם נחשבים מזיקים בגינות הירק.
לקראת ההתגלמות, הזחלים מחפשים מבנה יציב – ענף של צמח מעוצה, סלע או אבן גדולה, וקושרים את עצמם למבנה בעזרת חגורה של קורים צפופים שהם טווים. לגולם יש בליטות דמויות קוצים, והן תורמות למראה המוסווה.
הפרפרים הבוגרים חיים רק ימים אחדים לאחר ההגחה מן הגלמים, ובזמן קצר זה הם ניזונים מצוף של פרחים, מוצאים בני זוג ומטילים את הביצים המופרות.
לבן החזה הוא עוף, הנציג הנפוץ ביותר בארץ של משפחת השלדגיים. בעבר היה נפוץ רק בקרבת מים, לאורך הירדן וחופי הכינרת, אך כיום הוא נפוץ בכל הארץ, אפילו בתוך ערים סואנות.
עוף זה יציב בארץ, כלומר הוא מצוי כאן כל השנה ומגדל כאן את צאצאיו. בזכות צבעיו, קולו והתנהגותו המיוחדת הוא בולט מאוד בשטח. צבעיו הבולטים לעין הם: ראש חום-אדמדם, גרון וחזה לבנים (ומכאן שמו) ונוצות הזנב והכנפיים כחולות-ירקרקות.
לבני-החזה חיים בזוגות, ולכל זוג טריטוריה משלו. הם נוהגים לעמוד בעמדת תצפית גבוהה, לתצפת על הסביבה ולהכריז על הטריטוריה שלהם בקריאות קצובות וחזקות.
העוף ניזון מדגים, מסרטנים ומדו-חיים שהוא צד בבתי גידול לחים, ואוכל גם חרקים, זוחלים קטנים, מכרסמים וציפורי שיר קטנות, שהוא צד בסביבה.
הוא מקנן במחילות שהוא חופר בקירות עפר – מתחילת האביב ועד אמצע הקיץ. הנקבה מטילה 6-4 ביצים, ובני הזוג דוגרים עליהן לסירוגין ומאכילים את הגוזלים, עד שהם פורחים מהקן.
הכתמה עבת-השורשים היא צמח נפוץ מאוד, הפורח כבר בראשית החורף. התפרחות הצהובות מוכרות לכולנו ומוכר גם כדור הזרעונים בעלי הציצית, שילדים אוהבים לנשוף בהם ולהעיפם לכל רוח.
פרחי התפרחת לשוניים בלבד (בניגוד לרוב בני משפחת המורכבים שלהם פרחים לשוניים ופרחים צינוריים), צהובים, ובצדם החיצוני צבעם סגלגל מעט. הפריחה מתרחשת בין החודשים דצמבר ומאי והפרחים מואבקים על ידי דבורים קטנות.
לזרעונים ציצית מפותחת של שערות מנוצות המאפשרות לזרעים להגיע למרחקים ארוכים באמצעות הרוח.
העלים של הכתמה מרוכזים בשושנת עלים סמוך לקרקע והם בעלי אונות המכוסות בשערות.
משושנת העלים עולים גבעולים חסרי עלים ובקצה כל אחד מהם תפרחת צהובה
כתום-כנף המצילתיים הוא פרפר עדין, אשר מוטת כנפיו כ-4 ס”מ. לזכר כנפיים לבנות ושוליהן צהובים, ואילו לנקבה כנפיים לבנות ושוליהן אפורים.
הנקבות מטילות את הביצים על הצמח מצלתיים או על צמחים ממשפחת המצליבים (איסטיס, תודרה, חטוטרן וכדומה). הזחלים שבוקעים מן הביצים ניזונים מהעלים של צמחים אלה, ולאחר שבועות אחדים הם מתגלמים.
הבוגרים אינם בוקעים מן הגלמים במשך כל עונת היובש ותחילת החורף. רק באמצע החורף הפרפרים הבוגרים מתחילים להגיח מן הגלמים, מוצאים בני-זוג, והנקבות מטילות את הביצים המופרות על הצמחים ממשפחת המצליבים.
כרמלית נאה היא צמח חד-שנתי עדין. בדרך כלל, הצמח גדל במרבדים צפופים, המושכים את העין בתקופת הפריחה – באביב.
לפרח 4 עלי כותרת ורודים, שסועים בקצה ל-2 אונות דמויות לב, והם מסודרים בצורת צלב.
הפרי הוא תרמיל אליפטי שטוח, ולאחר פיזור הזרעים הוא נראה כמו עדשה אחת של משקפיים עדינים.
אבירי מלטה, בני מסדר הכרמליתים הנוצרי, עיצבו את הסמל שלהם – “צלב מלטה” – בצורת פרח הכרמלית.
הפרחים היפים של הכרכום החורפי הם מן הראשונים לפרוח. הפריחה מתחילה אחרי הגשמים הראשונים ונמשכת עד אמצע החורף. פרחיו לבנים, מרכזם צהוב וצורתם כעין גביע מוארך. בבסיס הצד החיצוני של עלי העטיף עורקים סגולים, ובמרכז הפרח המאבקים הכהים שצבעם גם הוא סגול כהה, בולטים לעין. העלים סרגליים וארוכים, ובאמצע העלה לאורכו עובר פס כסוף. הפקעת מתרוקנת מדי שנה, ומעליה מתמלאת פקעת חדשה הנמשכת כלפי מטה, לעומק הקרקע, על-ידי שורשים מתכווצים. הכרכום נזכר כבר במקורות היהודיים כצמח תבלין ותרופה וכחומר גלם להפקת צבע צהוב לצביעת אריגים, כלים וכן כצבע איפור.
הצמח כּרַבָּה ספרדית הוא עשבוני חד-שנתי, ממשפחת המצליבים.
שמו העברי של הצמח ניתן לו בעקבות השם המדעי-הלטיני שלו (Crambe), והוא מרמז על קרבתו לצמח כרוב, המשתייך לאותה משפחת הצמחים.
בשלב הראשון של חייו הצמח מצמיח שושנת-עלים צמודה לאדמה, ורק לקראת הפריחה צומחים לו גבעולים ארוכים. בשלב זה הוא עשוי להגיע לגובה 1 מטר ואף יותר. הצמח פורח בחודשים מרץ–אפריל. הפרחים בחלק התחתון של הגבעול נפתחים תחילה, ובהדרגה גם ניצני הפרחים בהמשך הגבעול נפתחים כלפי מעלה.
צבעם של עלי הגביע צהוב, ולכן, כל עוד יש על הצמח ניצני פרחים שלא נפתחו, נדמה שצבע הפרחים יהיה צהוב. אבל כשהפרחים נפתחים, מתגלה הפתעה: עלי הכותרת של הפרחים לבן–צחור!
הכרבה היא אחד מהצמחים הפונדקאיים של הפרפר כתום-כנף. נקבות הפרפר מזהות את הצמח ומטילות עליו את הביצים. הזחלים שבוקעים מן הביצים אוכלים את העלים, עד שהם מסיימים לגדול ומתגלמים.
כסופי משונן הוא עכביש גדול למדי, אורך הגוף של הנקבה יכול להגיע עד 2.5 ס”מ, ורגליו ארוכות יחסית לגופו. הזכר קטן מן הנקבה.
העכביש טווה רשת יפה, סימטרית ועדינה, בצורת גלגל, שקוטרו יכול להגיע עד למעלה מחצי מטר. הרשת נטווית בין ענפי צמחים הגדלים בשטח.
רוב הזמן הוא רובץ במרכז הרשת ומחכה לטרף מזדמן שיילכד בה, בעיקר חרקים מעופפים קטנים. אמנם ראייתו חלשה, אך הוא חש בתזוזות קלות של הרשת, כאשר הטרף שנלכד בה מתחיל לפרפר, כדי להשתחרר מן הקורים הדביקים. אז העכביש ממהר אל הטרף ועוטף אותו בקורים רבים. רק אחרי שהטרף לכוד ואינו יכול לזוז, העכביש נושך אותו במקומות אחדים, ומזריק לגופו רוק עשיר במיצי עיכול. אחר כך העכביש מעביר את הטרף העטוף והמשותק אל מרכז הרשת, נועץ בו את לסתותיו ומוצץ את תוכנו.
הכלנית היא אולי הצמח המוכר ביותר לכולנו. בעבר נהגו לקטוף כלניות בכמויות כאלה, עד שבשנות החמישים הן כמעט נעלמו מנוף הארץ. הודות לפעולות שננקטו להגנת פרחי הבר, התחדשו השדות המרהיבים של פרחים אלה, ובהם גם הכלניות. הצמח הוא גיאופיט בעל פקעת תת-קרקעית, הנושאת כמה קדקודי צמיחה. שושנות עלים מתפתחות מן הקדקודים האלה, וכפתורי פרח מתחילים את דרכם מתחת לאדמה ומפלסים דרכם אל מחוץ לאדמה בעזרת גבעול מכופף, דמוי ברך. כל גבעול הוא שעיר מעט ונושא פרח אחד בקוטר 4-8 ס”מ, בעל עלי עטיף צבעוניים. הפריחה המרהיבה היא בחודשים דצמבר-מארס. לפרחים צבעים שונים: אמנם הצבע הנפוץ הוא האדום, אך יש גם פרחים שצבעם לבן, ורוד, כחול, סגול או ארגמן. מה קובע את צבע הפרח? הצבע נקבע על-ידי מערך של גנים אחדים. הצבע הכחול דומיננטי ביחס לצבע האדום. לכן, במקום שכלניות צומחות בו בשלל צבעים, הכלניות האדומות הולכות ומתמעטות במשך השנים. הכלנית מוכרת מימי קדם ברפואה העממית, והיא “מככבת” באגדות עם שונות.
גובהו של הכלך המרוקני יכול להגיע עד מעל 2 מטרים. זהו צמח עשבוני שהעלים שלו גזורים ומנוצים, כמו עלי השומר. אך שימו לב: עלי הכלך למיניו – רעילים!
גם עזים, כבשים, פרות ובעלי-חיים צמחוניים אחרים, לומדים להתרחק מעלי הכלך הרעילים. לכן הוא מתרבה באזורי מרעה, בניגוד לשאר הצמחים הנאכלים על-ידי בעלי-החיים.
בתחילת החורף מצמיח הכלך המרוקני מקנה השורש העבה שלו, (שהיה רדום בקיץ), שושנת עלים גדולה מאוד. באביב עמוד תפרחת גבוה מתנשא מעל שושנת העלים, ועליו צומחים עלים קטנים מאלה שבשושנת הסמוכה לקרקע. בראש עמוד התפרחת מתנשאת תפרחת סוככנית צהובה, ובה פרחים דו-מיניים או זכריים בלבד.
המראה של הפטרייה כישורית מרושתת הוא יוצא דופן בהשוואה לרוב הפטריות האחרות.
בעונת הגשמים, בחודשים ינואר–פברואר, גופי הפרי של הפטרייה מתחילים לצמוח מן התפטיר (קורי הפטרייה), שנמצא בתוך האדמה. גופי הפרי הצעירים נראים כביצת תרנגולת שקועה באדמה. עם התבגרותם, המעטפת הלבנה שלהם נקרעת, ומבנה, הנראה כזרועות אדמדמות באורך 6 ס”מ, גדל ומתרומם מתוכה. הזרועות מתחברות בקצותיהן ויוצרות צורת רשת. אזור הרשת רירי, והנבגים נוצרים בו.
אמנם ריחה של הפטרייה דוחה בני אדם אך הוא מושך זבובים. הזבובים מוצצים מן הריר, מתלכלכים בנבגים וכך מפזרים אותם בסביבה.
בתנאים מתאימים – הנבגים צומחים לפטרייה חדשה.
כחליל החומעה הוא פרפר ממשפחת הכחלילים. אורך מוטת הכנפיים שלו כ- 3 ס”מ. לכנפיים צבע זהוב-נחושת, הן מנוקדות בנקודות שחורות, ושוליהן כהים. לכנפיים האחרויות, בצדן התחתון, גוון כהה יותר, ובשוליהן: פז זהוב – אצל הזכר, ופס כתום – אצל הנקבה.
הפרפר כחליל החומעה נקרא גם: נחושתני החומעה בגלל הגוון החום-נחושת הבולט בכנפיו.
כמו למינים רבים אחרים של פרפרים ממשפחת הכחלילים, גם לפרפר יש “ראש מדומה” בקצה האחורי של כנפיו ובליטות דמויות מחושים. הראש המדומה משמש להגנה: הטורפים פוגעים ב”ראש המדומה”, במקום בראש האמיתי של הפרפר, וכך הפרפר ניצל ממוות.
הנקבה מטילה את הביצים על צמחי חומעה וארכובית. זחלים ירוקים ושעירים בוקעים מן הביצים, והם ניזונים מן העלים של הצמח.
כחליל האשחר הוא פרפר ממשפחת הכחלילים. מוטת כנפיו באורך כ- 5 ס”מ.
צבעי כנפיו חום-כחול, ובחלקן התחתון נקודות כהות. כאשר הפרפר עומד במנוחה, זוקף את כנפיו ומצמיד אותן זו לזו, אפשר לראות עליהן דגם של “ראש מדומה”: קרוב לקצה הכנף האחורית יש כתם דמוי עין – הכתם כהה ושוליו חומים-כתומים. שתי בליטות דקות וארוכות מזדקרות מן הכנפיים ליד העיניים המדומות, והן נראות כזוג מחושים.
הראש המדומה שבקצה הכנף האחורית עשוי להציל את חיי הפרפר. טורפים (לטאות, ציפורים וכדומה) שמכוונים את התקפתם אל ראש הטרף, עלולים לתקוף בטעות את הראש המדומה במקום את האמתי. במקרה כזה רק קצה הכנף נקרע, אך לפרפר סיכוי טוב להימלט מהטורף.
הנקבה מטילה את הביצים על עלי הצמח אשחר, והזחלים ניזונים ממנו עד ההתגלמות.
הפרפר כחליל האפון הוא ממשפחת הכחליליים. אורך מוטת הכנפיים שלו הוא כ-1.3 ס”מ. לבסיס של כנפי הפרפר הזכר צבע כחול, והוא שהקנה לפרפר את שמו (כחליל).
לפרפר זה יש כושר הסתגלות לתנאי סביבה מגוונים. הוא גם בעל יכולת נדידה למרחק, ולכן הוא נמנה על הפרפרים הנפוצים ביותר בישראל ובעולם כולו.
כאשר הפרפר עומד במנוחה, זוקף את כנפיו ומצמיד אותן זו לזו, אפשר לראות “ראש מדומה” בקצה האחורי שלהן – כתם דמוי עין, ולידו שתי בליטות דקות וארוכות הנראות כזוג מחושים. “הראש המדומה” שבקצה הכנף האחורית עשוי להציל את חיי הפרפר, כאשר טורפים תוקפים בטעות את “הראש המדומה” במקום את האמתי.
הנקבות מטילות את הביצים על צמחים פונדקאיים ממשפחת הפרפרניים (צמח האפון משתייך אליה). הנקבה מטילה ביצה יחידה על אחד מאיברי הצמח הפונדקאי: עלה, ניצן של פרח או פרי. כך האיבר של הצמח משמש מקור מזון בלעדי לזחל היחיד שבוקע מן הביצה.
מכיוון שהעונה המתאימה להטלת הביצים (העונה שצמחים כלשהם ממשפחת הפרפרניים גדלים) היא ארוכה: מפברואר ועד נובמבר, הפרפר מספיק להעמיד דורות אחדים בשנה, ולכן הוא נפוץ מאוד בטבע. גם צמחי תרבות, כגון: אפונה, שעועית וקטניות נאכלות אחרות, נכללות במשפחת הפרפרניים, ומהווים פונדקאי לפרפר. לכן הוא נחשב מזיק לחקלאות.
צילום התמונה: אייל ברטוב
הפרפר כחליל האספסת (נקרא גם: כחליל קצר-זנב) הוא ממשפחת הכחלילים, אשר לרובם צבעים כחולים על הכנפיים. אמנם הצבע העיקרי של כנפי כחליל האספסת הוא חום ונקודות שחורות, אבל בבסיס הכנפיים שלו יש צבע כחול.
כמו למינים רבים אחרים של פרפרים ממשפחה זאת, גם לכחליל האספסת יש “ראש מדומה” בקצה האחורי של כנפיו – נקודה שחורה דמוית עין ובליטות דמויות מחושים המשמשת להגנה: הטורפים פוגעים ב”ראש המדומה”, במקום בראש האמתי של הפרפר, וכך הפרפר ניצל ממוות.
הנקבה מטילה את הביצים בעיקר על צמחים ממשפחת הפרפרניים: אספסת, דִבשה, אחירותם ורותם המדבר.
הזחלים חיים בשיתוף עם נמלים. הם מסתתרים בתוך קני נמלים, ומתגלמים שם, והנמלים אינן פוגעות בהם.
כחליל האזוב הוא פרפר קטן, אורך כנפיו 2 עד 2.5 ס”מ, וצבעיהן שונים בצד העליון ובצד התחתון. צבעי הצד העליון מתבלטים בעת שהפרפר נמצא בתעופה. כאשר הפרפר עומד, שתי כנפיו מזדקפות ונצמדות זו לזו, ואז אפשר להבחין בצבעים של צדן התחתון.
הצבעים בצד העליון של הכנפיים אצל הזכרים שונים מאלה שאצל הנקבות: לזכרים צבע כחול מבהיק, ואילו לנקבות צבע חום כהה עם ברק תכלכל בבסיסן. הצד התחתון של כנפי הזכרים ושל הנקבות אפור-תכלכל, ועליו נקודות שחורות וכתומות.
הנקבות מטילות את הביצים על צמחי אזוב מצוי, ומכאן שמו של הפרפר. לאחר שהזחלים בוקעים מן הביצים, הם אוכלים את עלי האזוב, עד שהם מגיעים לשיא גודלם. אז הם מתגלמים. הפרפרים הבוגרים מגיחים מן הגולם. מכיוון שצמח האזוב הוא ירוק כל השנה (אם כי יש בו תחלופה של “עלי חורף” גדולים ב”עלי קיץ” קטנים יותר), לזחלים יש מזון זמין ברציפות, והפרפרים מספיקים להעמיד דורות אחדים של צאצאים כל שנה.
צילום התמונה: אייל ברטוב
כדרורית החורש היא סרטן יבשה קטן: אורך גופה מגיע עד 3 ס”מ בלבד. שמה ניתן לה על שום שהיא מתקפלת לצורת כדור קטן (במצב זה היא מוגנת במידת מה מטורפים ומיובש), ועל שם בית הגידול שלה – החורש.
הכדרורית נושמת בעזרת איבר מיוחד, המורכב מ-5 זוגות של שקעים מלאי נוזל, הנמצאים בבטנה. החמצן שבאוויר מתמוסס בנוזל, ומשם הוא עובר לשאר תאי גופה. בשעות היום החמות הסרטן הקטן מסתתר בסביבה הלחה שמתחת לאבנים, בסדקים שבגזעי עצים או במחילות. בשעות בין הערביים הוא יוצא לפעילות ומחפש מזון.
הכדרורית היא אוכלת-כול, בעיקר רקבובית שמקורה בעלים שנשרו על הקרקע.
הנקבה מטילה ביצים קטנות ומעבירה אותן לכיס דגירה שנמצא בגחונה, שם הביצים מוגנות מפגיעה ומיובש. בעת ההשרצה צעירים בוקעים מן הביצים ויוצאים מן הכיס החוצה, ונדמה כאילו הנקבה יולדת אותם. במהלך הגדילה הצעירים משילים את עורם פעמים אחדות, ומעטפת גוף חדשה וגדולה יותר צומחת מתחת למעטפת הישנה, המתקלפת.
לכדרורית החורש טורפים לא מעטים, וביניהם פרוקי רגליים שונים, כגון: עכבישים, עכשובים, עקרבים, חיפושית רצה, וכן קרפדות, לטאות וציפורים שונות.
לכדן קטן הפרחים יש הקוראים “פעמוני גשם”, כמו גם לעוד כמה צמחים, למשל, לזמזומית המצויה. ההבדל הבולט ביניהם הוא צבע הפרחים: של הכדן – כחול ואילו לזמזומית – לבן. ולא במקרה ניתן להם השם העממי הזה – שניהם פורחים זמן קצר אחרי הגשמים הראשונים של החורף. פרחי הכדן הכחולים אמנם נראים כפעמונים קטנים אך שמו של הצמח ניתן לו דווקא בגלל צורת הפרח הדומה גם לכד.
לכדן יש בצל קטן באדמה ובכל שנה נוצרים בגלדים החיצוניים שלו בצלצולי ריבוי. שורשים אופקיים של צמח האם מרחיקים את הבצלצולים הקטנים עד למרחק של 10 ס”מ. לעתים נוצר בתהליך כזה גוש צפוף המכיל עשרות פרטים. נוסף לכך מתרבה הכדן באמצעות זרעים הנטמנים באדמה ומפתחים בצל.
עלי הכדן צרים, ארוכים וצורתם כשל מרזב. התפרחת נישאת על גבעול חסר עלים ובה עד 15 פרחים כחולים, דמויי כדים קטנים.
כולכית הבית היא מה שהציבור מכיר בשם יתוש הבית. האם יש מי שאינו מכיר את היתוש באופן אישי וקרוב ביותר? – כמעט כל אחד נעקץ מדי פעם…
אמנם היתושים הבוגרים הם בעלי-חיים יבשתיים, אך השלבים הראשונים של חייהם מתקיימים בתוך מים מתוקים.
לזכרים גפי פה היוצרים מבנה של חדק מציצה, והם ניזונים מצוף ומנוזלים של צמחים.
לנקבות גפי פה מוצצות-עוקצות. גם הן ניזונות מנוזלים צמחיים, אך גם מדם של אדם ושל בעלי-חיים אחרים. הדם שהן מוצצות חיוני להשלמת ההתפתחות של הביצים בגופן.
איך הנקבות מוצאות את מי לעקוץ? – הן נמשכות אל ריח הגוף, אל החום ואל הפחמן הדו-חמצני הנפלט מהגוף.
כל נקבה מטילה ביצים 4-3 פעמים במשך חייה, ובכל הטלה עד 300 ביצים! לקראת ההטלה הנקבה מחפשת מקווה מים, שלולית וכדומה, ומטילה קבוצת ביצים צפופה אשר צפה על-פני המים כרפסודה.
הזחלים שבקעו מן הביצים צפים קרוב לפני-המים, תלויים על “קרום המים”, כשראשם כלפי מטה. צינור נשימה קצר (‘שנורקל’) מתרומם קרוב לקצה בטנם, נפתח אל האוויר החופשי ומאפשר להם לנשום דרכו.
הזחלים טורפים יצורים זעירים ששוחים במים. את טרפם הם לוכדים בעזרת “מברשות” הקבועות בצדי הפה שלהם.
הזחלים מתגלמים בתוך המים, וגם הם צפים על פני המים. לגלמים יכולת תנועה מעטה, וגם הם נושמים אוויר חופשי באמצעות צינורות נשימה – שני צינורות לכל גולם, יוצאים מאזור החזה שלו ונאחזים ב”קרום המים”.
הבוגרים בוקעים מן הגלמים דרך פתח שנבקע בחלקו העליון של מעטפת הגולם. לאחר שהם יוצאים אל האוויר החופשי, היתושים מתעופפים לחפש בני-זוג ומזון.
צילום התמונה: אייל ברטוב
הירגזי הוא ציפור שיר קטנה, בגודל של דרור, אך צבעונית הרבה יותר ממנו. ראשה ועורפה מכוסים בנוצות שצבען כחול-כהה, לנוצות הגרון והחזה צבע שחור, באזור הלחיים – נוצות לבנות ועל הגב והבטן נוצות צהבהבות.
הירגזי הוא עוף יציב בארץ, כלומר נמצא בארץ כל השנה ואינו נודד לארצות אחרות. הוא שכיח מאוד בארץ, מן הגליל ועד לצפון הנגב, ומעדיף להימצא בחורשות, ביערות ואפילו בגינות עירוניות.
מזונו: חרקים זעירים שהוא מוצא על עצים. בזמן שהוא מחפש את המזון, ציפורניו הארוכות אחוזות בבליטות ובשקעים שבגזעי העצים, והוא סורק בעיניו את ענפי העץ ואת הסדקים שבהם. לפעמים אפשר למצוא אותו בצד התחתון של ענף צדדי, גופו תלוי כלפי מטה כלוליין, טרוד בליקוט חרקים שמנסים להסתתר שם. בקיץ ובסתיו, כאשר זרעי הצמחים מבשילים, הוא מלקט גם זרעים קטנים אך מזינים של צמחים ממינים שונים.
הירגזי מקנן בתוך גזעים חלולים של עצים וגם בחללים מעשה ידי אדם: צינורות, כדים וארגזים נטושים. הוא מעדיף לקנן בחללים אשר פתח הכניסה שלהם צר – עד 3.5 ס”מ. (לכן פיזור של תיבות קינון בגודל מתאים מגדיל את הסיכוי למצוא בשטח זוגות מקננים של ירגזים.)
עונת הקינון של הירגזי ממושכת, ולעתים קרובות בני הזוג מספיקים לגדל, באותה השנה, מחזורים אחדים של גוזלים: עיקר גידול הגוזלים מתרחש באביב ובקיץ, אבל קינון בעונת הסתיו אינו נדיר , אם כי סיכויי ההצלחה פוחתים בעונה זאת. לכל זוג טריטוריה משלו, והם מגרשים ממנה ירגזים זרים.
הנקבה מטילה לרוב עד 7 ביצים ודוגרת עליהם במשך כשבועיים. היא מגנה על הקן ועל הביצים, ואם מנסים להפריע לה היא רוגזת ומנסה לגרש את הפולש. תכונה זאת היא שהקנתה לציפור את שמה – ירגזי.
לאחר הבקיעה הגוזלים נשארים בקן במשך כשלושה שבועות, ובתקופה זאת שני ההורים מביאים להם מזון ומטפלים בהם.
צילום התמונה: אייל ברטוב
הירקון הוא עוף קטן. אורך גופו כ- 15 ס”מ. הוא דומה לדרור, אך מקורו עבה יותר ובצבע חום-ורוד. נוצותיו של הזכר צהובות-ירקרקות, והן שהקנו לו את השם ירקון. לנקבה צבעים דהויים בהשוואה לזכר.
הירקון הוא עוף יציב בארץ, כלומר הוא נמצא אצלנו כל השנה ואף מגדל כאן את צאצאיו. בחורף מגיעים לאזורנו גם ירקונים חורפים, כלומר – כאלה שנודדים בקיץ אל ארצות צפוניות לנו.
מזונו: בעיקר זרעים וניצני עלים, אך אם הוא מצליח ללכוד חרקים, גם הם מצטרפים לתפריט.
הירקונים מעדיפים לשהות בחורשים, בחורשות נטועות, במטעים ובכרמים. בסתיו ובחורף הם מתלהקים ללהקות. באביב חלק מהם נודדים צפונה, ואילו היציבים בארצנו מתפזרים בשטח – כל זוג בטריטוריה משלו.
ברמת הנדיב אפשר לראות זוגות מקננים בעיקר באזורי החורשות הנטועות, ולרוב הם בונים את הקן על עצי ברוש גבוהים ומפותחים. מחקר ברמת הנדיב הראה שדילול הברושים בחורשות הנטועות גרם לירידה במספר הזוגות המקננים שם.
הנקבה מטילה בקן 5-4 ביצים תכולות בהירות, מנוקדות בנקודות סגולות. הדגירה נמשכת כשבועיים. במהלך עונת הקינון – האביב והקיץ – רוב הזוגות מספיקים להשלים 2 מחזורי קינון.
היקרונית משתייכת למשפחת החיפושיות היקרוניות, שאחד מסימני הזיהוי שלה – המחושים הארוכים והמחולקים לפרקים רבים .
כל היקרוניות הן צמחוניות, וניזונות מפרחים, מזרעים, מקליפות גזעים וכדומה.
לזחלים של היקרונית יש לסתות חזקות, המאפשרות להם לנבור מחילות ארוכות בתוך גזעי עצים או בתוך זרעים קשים של צמחים.
היקרוניות הבוגרות חיות כחודש, במהלכו הן מוצאות בני זוג ומטילות ביצים, שמהם מתפתחים הזחלים כעבור שבועיים-שלושה.
היערון הגדול הוא מכרסם קטן בעל זנב ארוך: אורך גופו כ11.5- ס”מ, אורך זנבו כ- 12 ס”מ. אין הבדלי גודל משמעותיים בין זכרים לנקבות.
כפי שאפשר לנחש משמו, היערון מחבב את היער ואת החורש, ובעיקר – חורשים של אלון מצוי. הוא אוכל זרעים, קליפות עצים וחרקים אך מעדיף את בלוטי האלון. כדי לאסוף בלוטים, הוא מטפס על עצי האלון. הוא נוהג לאכול על “שולחנות”. אלה הם משטחי אכילה, הנמצאים במקומות קבועים בטריטוריה שלו, שהוא מכין מקנים נטושים של ציפורים או בתוך כוכים בסלעים.
היערון פעיל בלילה, והוא קופץ ומטפס היטב. כושר הטיפוס המצוין שלו מאפשר לו לחיות גם באזורי סלעים חשופים, שאין בהם חורש. הוא חי, בדרך כלל, במחילות טבעיות, אך הוא מסוגל גם לחפור מחילות בעצמו.
נקבת היערון ממליטה 5-2 גורים עירומים ועיוורים בין סוף אוקטובר לאפריל, ובכל עונה 4-1 המלטות. בתוך שבוע היערון הצעיר מכפיל את גודלו, ובתוך חודש הוא כבר משוטט באופן עצמאי מחוץ לקן.
צילום התמונה: אייל ברטוב
יונת הסלע נמנית על משפחת היוניים. היא החשובה והידועה ביותר מכל העופות במשפחה זו. יש לה תפוצה רחבה בעולם. בישראל נפוצות מאוד יוני-הסלע בהרים ובמקומות סלעיים. במקומות אלה הן נחות ודוגרות ואולם את מזונן הן מחפשות בשדות ובנופים פתוחים. יונת הסלע חברותית וחיה בלהקות. יונת הסלע יכולה להרחיק עוף עד 750 ק”מ במהירות של 100 קמ”ש. היונים מקננות בנקרות, בחגווי הסלעים, בבורות, בבניינים וכיוב’. בעונת הקינון הזכר המחזר נוחת ליד הנקבה, מנפח את נוצות גופו וצווארו, מטה את מקורו, הומה ללא הרף וסובב סביבה. בעת החיזור מנקים בני הזוג את הנוצות זה לזו ומסדרים אותן. הזכר מאכיל את הנקבה, באופן שבו מאכילים גוזלים. זוהי “נשיקת היונים” שבעקבותיה נוצר הדימוי הלשוני “כזוג יונים”. עונת הקינון היא האביב והקיץ. בתקופה זו משלימה יונת הסלעים שניים עד שלושה מחזורי קינון. בכל מחזור קינון מטילה הנקבה רק שתי ביצים. הגוזלים הבוקעים הינם עיוורים וחלשים ומוגנים על ידי ההורים. בני הזוג משתתפים שניהם בדגירה ובהאכלת הגוזלים. הדגירה מתחילה מהטלת הביצה הראשונה ונמשכת 17-18 ימים. הזכר דוגר ברוב שעות היום והנקבה אחר הצהריים ובלילה. הגוזלים מתחילים לעוף כשהם בני שלושה שבועות וחצי ומגיעים לעצמאות כשבוע וחצי לאחר מכן. יונת הסלעים היא אם יונת הבית, והייתה מבעלי החיים הראשונים שבויתו. יונים בויתו לצרכי תקשורת, נוי ואכילה וכחיות מחמד. בין השאר מסייעת היונה בחקר כושר הניווט של עופות. תכונת הניווט של היונים נוצלה לטיפוח יוני דואר. במקומות שבהם הן מקננות בקבוצות גדולות, גורמות יונות הסלע לנזקים בשל הלשלשת החומצית שלהן. היונה מופיעה לראשונה בסיפור המבול שבו היא שבה לתיבת נוח עם עלה של זית במקורה. סיפור זה הפך אותה לסמל לשלום. בנצרות היונה היא סמל לרוח הקודש. באגדות היא נחשבת לעוף היחיד שהשטן לא יכול להתחפש אליו. באיסלאם זהו עוף קדוש, משום שהוא חביב על מוחמד. בתרבויות רבות היא מסמלת יופי, תום, אהבה, שלום ואמון.
טרמיטים הם חרקים חברתיים, כלומר חיים במושבות גדולות. בכל מושבה נמצאת נקבה פורייה אחת – המלכה, זכר, אלפי פועלים (עמלים) ומאות חיילים.
צבע הגוף של חלק ממיני הטרמיטים לבן, ולכן הם נקראים בטעות “נמלים לבנות”. אמנם הטרמיטים דומים במראה לנמלים, אך למעשה הם לא “קרובים” של נמלים, אלא דווקא של תיקנים. גופם מתחלק לראש, לחזה ולבטן. הראש נושא זוג מחושים, החזה בנוי משלושה פרקים והוא נושא שלושה זוגות רגליים.
המלכה גדולה מאוד, בהשוואה לשאר הפרטים במושבה, והיא יכולה להגיע עד גיל 10 שנים. במשך כל ימי חייה היא מטילה ביצים, מיליון ביצים בשנה, כלומר עד 10 מיליון ביצים! הצאצאים הבוקעים מן הביצים הם הפועלים והחיילים במושבה, כלומר כל הפרטים במושבה הם “אחים” – צאצאים של אותה המלכה. המלכה מפרישה חומר כימי – “פרומון המלכה” – שבאמצעותו היא משפיעה על התנהגות צאצאיה, ושולטת על כל הפעילות בקן.
לקראת עונת הגשמים, מתפתחים בקן גם “נסיכים” ו”נסיכות”, שגופם גדול מגוף הפועלים והחיילים, והם בעלי כנפיים. אחרי הגשמים הראשונים הם מתעופפים מן המושבה, מוצאים לעצמם בני זוג ויכולים לייסד מושבות חדשות.
כל מיני הטרמיטים שחיים בארץ מקננים באדמה או בתוך שורשי צמחים, ורוב חייהם הם שוהים מתחת לפני הקרקע.
מזונם של הטרמיטים צמחי. יש מינים שמעכלים צמחים בעזרת חיידקים שחיים בתוך המעיים שלהם, ומפרישים אנזימים שמפרקים תאית (צלולוזה). מינים אחרים אינם יכולים לעכל צמחים, אבל הם נושאים אל הקן חתיכות של צמחים שאספו בשטח, ומגדלים עליהם “גני פטריות”. הפטריות מפרקות את הצמחים, והטרמיטים אוכלים את הפטריות.
המין טרמיט ארצישראלי (Microceratermes palaestinensis) נחשב למזיק, כי הוא חודר גם לבתים ופוגע ברהיטים, במשקופים ובחלקי עץ אחרים שבבתים.
טריכודית הפסים היא חיפושית, שאורך גופה כ- 2 ס”מ, היא שעירה במקצת, וקצה המחושים שלה מעובה.
גופה מעוטר לרוחבו בפסים שחורים ואדומים – צבעי אזהרה (ומכאן הפסים בשמה). הטריכודית דומה במקצת למילברית (ראו בכרטיסיית המילברית), אבל גופה נוקשה יותר ושטוח יותר.
גם הטריכודית הבוגרת וגם הזחלים שלה טורפים. החיפושיות הבוגרות טורפות חרקים, שהן לוכדות על-גבי פרחים של צמחים. הזחלים טורפים בעיקר זחלים של חרקים אחרים.
זחלים של מיני טריכודית שונים מתפתחים כטפילים בתוך קנים של דבורים. הדבורים אינן פוגעות בהם, ואילו הם ניזונים מזחלי הדבורים.
הטיון הדביק הוא צמח נפוץ המוכר לכולנו, גם אם לא כולם מכירים את שמו. הוא נמצא בצדי דרכים, בשדות נטושים, בשולי גלי עפר ופסולת, בעיר בכפר ובשדות. ריחו של הטיון הדביק חזק מאוד, לא ממש נעים, ועליו דביקים.
העלים ארוכים, לופתים מעט את הגבעול, צבעם ירוק בהיר והם שעירים ודביקים. העלים, שריחם חריף במיוחד, משמשים ברפואה העממית, להכנת אמבטיות לריפוי בעיות פרקים ועצמות, להכנת חבישות פצעים ולטיפול בעור יבש. אבקה מן העלים המיובשים משמשת לחיטוי הבית ממזיקים.
הזרעים זקוקים לאור והם נובטים בהמוניהם בסתיו. הצמיחה של השורשון מהירה מאוד והדרישות של הנבט הן צנועות מאוד – נבטים יצליחו לגדול גם בקרקע לא מנוקזת או על סלע מפורר. הטיון הדביק הוא המין הראשון המופיע בבתי גידול מופרעים – אתרי בנייה, שולי מחצבות, בשולי דרכים שאך נסללו, שדות בוציים וכדומה. לאחר שנחשף שטח לאחר בנייה וכדומה יצמחו בו במהירות נבטי הטיון ויחזיקו מעמד כ6- שנים. לאחר מכן יפלשו למקום צמחים אחרים וידחקו את הטיון.
התפרחות הצהובות פורחות באשכול בחלק העליון של הגבעול, ובכל תפרחת, כבן למשפחת המורכבים, פורחים במרכז התפרחת פרחים צינוריים ובשוליה – לשוניים.
הפריחה ממושכת – מחודש יולי ועד דצמבר. הזרעים מצוידים בציצה העפה בקלות ברוח ובזכות ההפצה למרחקים באמצעות הרוח והכמות העצומה של הזרעים – נובטים צמחי הטיון הדביק וכובשים כל בית גידול מופרע.
טחבית אפורה היא סרטן יבשתי זעיר, שאורך גופו עד 1 ס”מ.
גופה מחולק לראש, חזה ובטן. בקצה ראשה מחושים קטנים. החזה והבטן מחולקים לפרקים, שצורתם שטוחה בצד הבטן וקמורה בצד הגב.
החזה מחולק ל- 7 פרקים, ובכל פרק זוג רגיל הליכה.
הבטן מחולקת ל- 6 פרקים, ולחמישה מהם יש רגלי בטן זעירות, המשמשות כאיבר נשימה. סרטני היבשה אינם נושמים באמצעות זימים, כמו סרטנים החיים במים, אלא באמצעות איבר נשימה מיוחד: שקעים זעירים שנמצאים ברגלי הבטן הקטנות, עטופים משלפוחיות מלאות בנוזל. חמצן מן האוויר נמס בנוזל זה ומשם הוא מועבר אל גופם הקטן. לכן, הטחבית חייבת להימצא בסביבה לחה, כדי שהנוזל באיבר הנשימה שלה לא יתייבש, והיא פעילה רק בשעות הקרירות והלחות – בערב, בלילה ובבוקר. ואילו בשעות היום החמות היא מסתתרת במחילות, בסדקי קרקע ומתחת לאבנים.
בחלק התחתון של בטן הנקבה נמצא “כיס דגירה” שהנקבה מעבירה אליו את הביצים שהיא הטילה. הביצים מוגנות בכיס הדגירה, עד לבקיעת הצאצאים. אורך החיים של הטחבית: עד שנתיים.
הטחבית היא אוכלת-כול.
בישראל נפוץ גם מין נוסף של טחבית – טחבית זריזה (Metoponorthus pruinsus). שני המינים נפוצים באותם בתי גידול.
טוואי האלון הוא פרפר בצבעי חום-ורדרד, אשר מקנים לו הסוואה טובה על ענפי העצים. הזחלים גדלים בצפיפות – עשרות זחלים יחדיו – בתוך מטווה קורים, שהם מפרישים על ענפי אלון, ומכאן שמם: טוואי האלון.
הזחלים ניזונים מן העלים שצומחים בתוך המטווה שלהם. אבל כאשר מלאי העלים שבתוך המטווה אוזל, הזחלים יוצאים ממנו בשעות הלילה, אוכלים את העלים שמסביב, וביום הם שבים להסתתר במטווה החמים והלח.
בפברואר הזחלים בוקעים מן הביצים שהוטלו בסתיו. הם משלימים את גידולם באביב ומתגלמים באדמה בחודש אפריל. בסתיו הבוגרים מגיחים מן הגלמים ומתעופפים לחפש בני-זוג.
לצמח גיאופיט זה – הטבורית המצויה – עלים מיוחדים בצורתם, ואלה הקנו לו את שמו: העלה הוא עיגול שלם, ופטוטרת העלה, המחברת בין העלה לגבעול, יוצאת ממש ממרכזו – ממקום שקוע כטבור.
הטבורית הנטויה גדלה בסדקי מצוקים וקירות וכן בגומות קטנות בתוך הסלעים, במקומות שמעט קרקע הצטברה בהם.
שושנת העלים מתפתחת בתחילת החורף, בתחילה ירוקה ואחר-כך בגוון אדמדם-נחושת. באביב עמוד תפרחת דמוי שיבולת מתפתח ממנה ומשנה אף הוא את צבעיו כמו העלים. הפרחים קטנים, דמויי פעמון, והפרי מבשיל בקיץ. הזרעים זעירים בגודלם ומופצים על-ידי הרוח.
צמח עשבוני רב-שנתי זה, בעל השם המוזר – חרחבינה מכחילה – מצמיח בחורף עלים רכים, ובקיץ – גבעולי פריחה הנושאים קוצים. תחילה צבע הגבעולים והעלים ירוק, אך בזמן הפריחה הם הולכים ומכחילים – ומכאן השם. ראשית הצמיחה, מיד לאחר הגשם הראשון, בשושנת עלים הצומחת סמוך לקרקע. גבעול נושא תפרחות מתפתח באביב, ובראשו עלים קוצניים ותפרחות פשוטות וקטנות, בצבע כחול-סגול. אז שושנת העלים נעלמת ורק עלים קטנים מתפתחים על הגבעולים. דווקא בחודשים מאי עד אוגוסט, לאחר הפריחה, הצמח בולט בשדות הבור: בשדות ההולכים ומצהיבים צמח החרחבינה עוטה צבע כחול-סגול – כל הענפים והתפרחות משנים את צבעם. בתקופה זאת אפשר לקטוף את הצמח כקישוט נאה לבית.
העלים הטריים-הירוקים של החרחבינה משמשים מזון לזחלים של הפרפר סס אדום מבריק.
לפטוטרות העלים הצעירים (ה”גבעול” המחבר את העלה לגבעול) יש טעם דומה לטעם הפטרוזיליה. לכן, יש המכינים מאכל טעים מן העלים של שושנת העלים: ממלאים באורז ובבשר טחון, מגלגלים ואופים בתנור.
החרוב המצוי הוא עץ ירוק-עד, רחב נוף, וגובהו עשוי להגיע עד 12 מטרים! העץ שכיח ובאזורים מסוימים הוא אף מרכיב ראשי בחברת צומח, הקרויה: חברת החרוב ואלת המסטיק. זמן הפריחה יוצא דופן: שלא כמו שאר העצים בארץ, הפורחים באביב, שיאה של פריחת החרוב היא מסוף הקיץ עד תחילת הסתיו. העץ הוא דו-ביתי, כלומר – הפרחים על כל עץ הם או נקביים בלבד או זכריים בלבד. מדי פעם ניתן למצוא תפרחות זכריות ונקביות על אותו העץ. לפרחים הזכריים ריח חזק ובלתי נעים. העלים גדולים, נוקשים ומחולקים לעלעלים מעוגלים. הגזע עשוי להתעבות לעובי רב, ומערכת השורשים עמוקה ומסועפת. לאחר פגיעה בגזע, משריפה או מכריתה, הגדם מצמיח ענפים חדשים. הפרי המתוק מופיע בשווקים לקראת ט”ו בשבט. מן הפרי מפיקים דבש, ממתקים, קמח לעוגות, תחליף לקפה ותכשירי רפואה. העצה של הגזע ושל הגבעולים רכה, וניתן לגלף ממנה עיטורי עץ יפים. בעבר שימשו הקליפה והעלים בתעשיית עיבוד העורות.
