פעילויות ואירועים
פעילויות ואירועים
הצוצלת היא אחד מסוגי התור ממשפחת היוניים. היא נפוצה מצפון אפריקה ועד לדרום אירופה. מקום מחייתה הראשוני היה בנופים של שיחים קוצניים ושל עצים דלילים, לאורך נהרות וליד מקורות מים קבועים. כיום היא שוכנת גם במקומות יישוב של האדם.
ראשה קטן, מקורה קצר, וזנבה ארוך יחסית, היא ניזונה בעיקר מזרעים, ופעילותה יומית בלבד. קל לזהות את הצוצלת לפי טפיחת כנפיה בזמן תעופה.
המיית הצוצלת היא מהקולות המוכרים בארץ. קולות המייתה נישאים בימי הקיץ מאור ראשון ונמשכים מרבית שעות היממה. אלה בעיקר קולות החיזור של הזכר לזוגתו. ואכן, הצוצלות חיות לרוב בזוגות, אך מחוץ לעונת הקינון הן עשויות להתלהק, במיוחד במקומות שופעי מזון, ואז הן לנות בעצים שופעי עלווה.
הצוצלות מקננות רוב חודשי השנה – בעצים, בשיחים ובמבנים. לקראת הקינון הזכר מרבה לעוף במעופי ראווה, המסמלים חיזור והכרזה על טריטוריה. מעוף הכלולות הזה נעשה בחתירה למעלה וגלישה למטה.
בכל הטלה יש בדרך כלל 2 ביצים. על-פי-רוב הצוצלת דוגרת בעצים ובשיחים, אולם בארץ היא דוגרת במבנים של בני-אדם. הדגירה מתחילה עם הטלת הביצה הראשונה אבל רק עם הטלת הביצה השנייה היא נעשית ברציפות.
לאחר 14 ימי דגירה הגוזלים בוקעים. הם עוזבים את הקן בגיל 16-15 יום, אם כי הם מסוגלים לעוף רק בהיותם בני 19 יום.
פרטים רבים של קרציות היונים נטפלים אל הצוצלות. אלה הם טפילים מוצצי דם וגורמים לגירוד קשה, העלולים לחדור למגוריו של האדם, לאחר שהגוזלים פורחים מקן סמוך.
הצופית היא ציפור שיר קטנה מאוד ממשפחת הצופיתיים (בעבר: “יונק דבש”). הצופית הגיעה לישראל מאפריקה, אך כיום היא נפוצה מאוד בכל רחבי הארץ. היא שוכנת בחורשים, בגני נוי ובנאות מדבר.
זוהי ציפור סקרנית וחקרנית, המתנועעת ללא הרף ותרה אחר מזון. היא בודקת כל חידוש בטריטוריה שלה – לרבות פרחים חדשים.
עקב סקרנותה, קל להרגיל אותה לאכול בתוך בית או בסביבתו.
משקלה של הצופית כשמונה גרם בלבד. צבעי הנוצות של זכר הצופית מבהיקים – סגול, שחור וכחול ובעונת הקינון גופו עוטה נוצות ירוקות.
בחזהו נסתרות נוצות צהובות ואדומות המתגלות בזמן החיזור ובעת קיום יחסי המין. לנקבה צבעי ירוק זית. למקור הצופית צורת מרצע דקיק הנתחב בקלות לפרחים לצורך יניקת הצוף, וליקוקו.
עם בוא האביב, מכריזים זכרי הצופיות על נחלותיהם. הם עומדים במקומות נישאים ושרים בקול מתכתי ומסתלסל, תוך חיקוי קולות של ציפורים אחרות.
משנקבעו גבולות הנחלה מתחילה בניית הקן הנקבה בונה והזכר מלווה.
הקן תלוי כמטוטלת בקצה ענף דק. צורתו כצורת בקבוק תלוי ויש פתח בצדו. הקן בנוי מעלים, מעשבים יבשים, משיער ומנוצות הדבוקים יחד בקורי עכביש.
מזונה העיקרי הוא צוף פרחים, שאותו היא יונקת בעזרת מקורה הדק והקשתי ומלקקת בלשונה הארוכה והמפוצלת.
בהטלה ישנן שתיים עד שלוש ביצים לבנות עם כתמים בצבע זית. הנקבה נושאת לבד בעול הדגירה, במשך 12-13 יום, ומקורה בולט אז מפתח הקן. הזכר מסתובב סביב הקן ומתריע בקולות צקצוק מתכתיים על אויב מתקרב.
שני ההורים מאכילים את הגוזלים, אם כי תפקיד הנקבה גדול לעין ערוך מזה של הזכר. מכיוון שיש בצוף מעט חלבונים מואכלים הגוזלים בחרקים. הגוזלים פורחים מהקן כאשר הם בני 13 יום.
לעיתים דחופות, דוגרת הצופית באותו קן עצמו, פעם אחר פעם, ולעיתים היא שבה אליו גם בשנה שלאחר מכן.
אם נהרס הקן, נוטות הצופיות לדגור על אותו הענף, שנה אחר שנה.
האויבים העיקריים של הצופית הם הנחשים ולכן היא בונה את קינה במקום מוגן מנחשים.
הצבעוני השקוף הוא פרפר בעל כנפיים שקופות בחלקן, ומכאן שמו. כנפיו מעוטרות בכתמי צבע שחורים, אפורים ואדומים-כתומים. מוטת כנפיו כ-5 ס”מ.
באביב, הנקבות מתעופפות ומחפשות צמחי ספלול. את הספלול הן מזהות על-פי חומר ריחני שנוצר בצמח. הנקבה נוחתת על עלי הספלול ומטילה עליהם את הביצים. הזחלים שבוקעים מן הביצים, ניזונים אך ורק מצמח זה, כלומר – הם מונופאגיים (ביוונית: מונו = יחיד; פאגוס = אוכל, זולל), אוכלים רק סוג אחד של מזון. צמח הספלול הוא רעיל, אך חומרי הרעל אינם מזיקים לפרפר. להיפך, הפרפר נעזר בחומרי הרעל שאכל להגנה מפני טורפיו, וצבעי האזהרה של הזחל ושל הפרפר הבוגר מסמנים כי לא דאי לטרוף אותם.
לקראת הקיץ הזחלים מתגלמים באדמה, ועוברים את כל חודשי הקיץ והסתיו היבשים בתוך הגולם. כעבור שלושת-רבעי שנה, בחורף הבא, הבוגרים מגיחים מן הגלמים, מתעופפים ומוצאים בני זוג. ושוב – הנקבות המופרות מחפשות צמחי ספלול ומטילות את הביצים, מהם בוקעים בני הדור החדש.
הצבעוני קָשוּט הוא פרפר נדיר בעל כנפיים צהובות. שפת הכנף האחורית מעוטרת בכתמי צבע אדומים, שסביבם קו כחול. מוטת כנפיו כ-3.3 ס”מ. רגליו שחורות, וסימן זה מבדיל אותו ממין קרוב, צבעוני צהוב, שרגליו צהובות. הכרמל הוא גבול התפוצה הדרומי של המין. באביב, הבוגרים בוקעים מן הגלמים ומוצאים את בני-זוגם. הנקבות מתעופפות ומחפשות צמחי ספלול. את הספלול הן מזהות על-פי חומר ריחני שנוצר בצמח. הנקבה נוחתת על עלי הספלול ומטילה עליהם ביצים ירוקות-מבריקות. הזחלים שבוקעים מן הביצים, ניזונים אך ורק מצמח זה, כלומר – הם מונופאגיים (ביוונית: מונו = יחיד; פאגוס = אוכל, זולל), אוכלים רק סוג אחד של מזון. צבעם ירוק-כהה עד חום-כהה. לקראת הקיץ הזחלים מתגלמים באדמה, ועוברים את כל חודשי הקיץ והסתיו היבשים בתוך הגולם. כעבור שלושת-רבעי שנה, באביב הבא, הבוגרים מגיחים מן הגלמים, מתעופפים ומוצאים בני זוג. ושוב מתחיל מחזור חיים חדש.
הצבעוני הוא פרח מוכר ויפה להפליא. צבעוני ההרים הוא אחד ממיני הצבעונים הצומחים בישראל וכשמו כן הוא: צומח באזורים ההרריים בארץ. לצמח בצל החודר לעומק של עד 40 סנטימטרים בתוך הקרקע. בחורף נובטים ממנו 3 עלים מסולסלים, גליים בשוליהם ובחודש פברואר עולה מביניהם גבעול הפריחה הנושא בצדיו שני עלים נוספים ופרח יחיד. ניצן הפרח ירוק והוא הולך ומאדים ככל שהוא נפתח. לפרח אין אמנם ריח או צוף אך הוא יפה להפליא: בבסיסו של כל אחד מששת עלי העטיף יש כתם שחור ומוארך מוקף פס צהוב שסביבו צבע לבן. עיקר צבע עלי העטיף אדום שבו מעט גוון כתום. האבקנים במרכז הפרח עמוסי אבקה צהובה. כל היופי הזה מצוי בפרח גדול המגיע עד גודל 12 סנטימטרים! ההאבקה נעשית בעיקר על ידי חיפושיות פרחים ולעתים קרובות ניתן לראות אותן עוסקות במלאכתן במרכז הפרח. הפרי בעל זרעים שטוחים הנפוצים ברוח. הזרעים נובטים בהצלחה רק בחורף הבא וחיוניותם אינה נשמרת לשנים הבאות. הפקעת הקטנה הנוצרת בחורף הראשון מתפתחת באיטיות, מעמיקה לתוך הקרקע ורק בשנה הרביעית מתפתחים 3 העלים ועמוד הפריחה. הצבעוני היה אחד מן הפרחים החביבים ביותר על קוטפי הפרחים עד כי הגיע כמעט לסף השמדה. החוק להגנת פרחי הבר אפשר את התאוששותו וכיום הוא בולט בפריחתו בחודשי האביב. הצבעוני הוא פרח מוגן וכדאי לשמור עליו!
הצבי הישראלי הוא פרסתן (בעל פרסות), המותאם לריצה מהירה. הוא מסוגל לרוץ במהירות של 80 ק”מ ולדלג לגובה של 2.40 מטרים. אורך גופו עד 140 ס”מ. הזכרים גדולים מהנקבות, וקרניהם עבות וארוכות מקרני הנקבות.
אכלוסייתו בארץ מתמעטת, ולכן הוא הוכרז כמין שעתידו בסכנה.
הצבאים הם פעילי יום. הם מתחילים לאכול בשעות הבוקר המוקדמות, ובמשך כל היום הם נחים ואוכלים לסירוגין. מזונם הוא עשב (בעיקר דגניים) וכן עלים וענפים של שיחים ושל עצים ממינים שונים.
הצבי הוא בעל-חיים חברתי. נקבות אחדות עם עופרים חיות בעדרים. צעירים בני חצי שנה ועד שנתיים חיים בעדרי צעירים, ורוב הזכרים חיים בעדרי “רווקים”. חלק מהזכרים הבוגרים הם טריטוריאליים. הם מסמנים את הטריטוריה שלהם באמצעות “תחנות ריח”: הם מטילים בהן שתן וגללים וכן הפרשה מבלוטות הנמצאות במצח. את ההפרשה הם מורחים בחיכוך של בסיסי הקרניים בשיחים או בענפי עצים נמוכים. הזכרים הטריטוריאליים מזדווגים עם נקבות מיוחמות, העוברות בשטחם.
עונת ההזדווגויות חלה בחודשים אוקטובר-נובמבר. כשישה חודשים לאחר ההזדווגות הצבייה ממליטה עופר יחיד, פקוח עיניים ומסוגל לעמוד על רגליו בתוך זמן קצר. בחודש הראשון לחייו העופר רובץ במקום מחסה, ואמו עוקבת אחריו ממרחק. היא תוקפת טורפים קטנים המתקרבים אליו, מושכת ממנו והלאה טורפים גדולים יותר, ובאה אליו מדי פעם כדי להיניקו. לאחר תקופה זו העופר מתחיל להתלוות אל אמו, ויחד הם חוזרים אל העדר.
צילום התמונה: אייל ברטוב
הצבוע המפוספס הוא אחד הטורפים הגדולים החיים בארץ. בפרוותו פסים שחורים ובהירים לסירוגין, והיא סמיכה יותר בחורף ודלילה יותר בקיץ. באזור העורף ולאורך גבו השיער ארוך יותר, מעין רעמה. ראשו גדול, העורף והצוואר עבים, ורגליו הקדמיות ארוכות מרגליו האחוריות. כל אלה מקנים לעמידתו מראה שפוף, כאילו הוא מכופף כלפי מטה את חלק גופו האחורי. בעבר הצבוע היה נפוץ בכל הארץ, אך כיום הוא נדיר למדי. הרעלות, דריסות והפחתה בכמות המזון הזמין, גרמו להתמעטות האוכלוסייה שלו, וכיום הוא רשום ב”ספר האדום” של ישראל כנתון בסכנת הכחדה באזורנו. הצבועים חיים במאורות שהם חופרים לעצמם, שם הם שוהים במשך היום ויוצאים לפעילות בעיקר בשעות בין הערביים והלילה. הצבוע אוכל כול: פגרים של בעלי-חיים, בעלי-חיים אטיים או חולים, שהוא מצליח לצוד וגם פירות וירקות. צבוע מבוגר מסוגל לטרוף דרבנים ולפצח עצמות של חתולי ביצה, של ארנבות, של עופות קרקע, ואפילו – צבים בעלי שריון קשה. הצבוע מסמן את תחום המחייה שלו באמצעות חומר לבן וריחני, המופרש מבלוטות באזור פי הטבעת. חוש הריח שלו מפותח בהרבה מחוש הראייה. אמנם אגדות מספרות על יכולתו של הצבוע להפנט בני-אדם בצחוקו, אך במציאות צבועים אינם תוקפים בני אדם.
צב היבשה המצוי שייך למשפחת הצבים היבשתיים מסדרת החולייתנים. בישראל הוא מין נפוץ, ובחולות הנגב המערבי יש מין נוסף קטן יותר. בעולם יש גם צבי-יבשה ענקיים (כ250- ק”ג), החיים כ150- שנה (שיא עולמי)!
לצב היבשה המצוי שריון גרמי קשיח מכל עבריו, פרט לשישה פתחים, המיועדים לראש, להפרשות ולרגליים.
מזונו: בעיקר צמחים. הוא פעיל באביב, בקיץ ובסתיו, בעיקר בשעות היום. בחורף פעילותו מצומצמת, והוא מצוי בתרדמה חלקית.
צב היבשה המצוי מתחפר באדמה וישן שנת חורף, הנמשכת כמה חודשים. בראשית הקיץ הנקבה מטילה 5-3 ביצים כדוריות בקוטר 4 ס”מ שקליפתן קשה. הצב הצעיר בוקע מביצתו כעבור חודשיים.
אויביו של צב היבשה המצוי הם עופות דורסים, עורבים ותנים. יש עמים הניזונים מצבים, ויש גם המגדלים אותם כחיות מחמד.
הפשתה השעירה, צמח עשבוני חד-שנתי, מוכר לכל מי שמטייל מעט ברחבי הארץ. הפרחים הורודים והיפים שלו מכסים לעתים שטחים גדולים הבולטים לעין.
העלים של הצמח מוארכים והגבעולים שעירים מעט.= הפרחים בולטים עוד לפני היפתחם: לניצני הפרח יש צורה של כעין בורג ורוד. לפרח 5 עלי כותרת ובחלק הפנימי הופך הורוד לסגול.
מנגנון ההאבקה של הפשתה הוא מעניין: קיימים שני טיפוסים של פרחים – למחצית מן הצמחים יש פרחים שלהם עליים (החלק הנקבי) ארוכים ואבקנים (החלק הזכרי) קצרים ולמחציתם ההיפך – עליים קצרים ואבקנים ארוכים. אבקה שמקורה באבקנים של טיפוס פרח אחד לא יכולה להפרות פרח מן הטיפוס השני, כי רק אבקה מאבקנים “גבוהים” יכולה להפרות ביציות בעליים “גבוהים”, ורק אבקה מאבקנים “נמוכים” יכולה להפרות ביציות בעליים “נמוכים”. היתרון של מנגנון שכזה הוא בכך שאין רבייה בתוך אותו פרט עצמו כי האבקה המפרה פרח אחד חייבת להיות מצמח מן הטיפוס האחר.
הפשוש זו אחת מהציפורים הזעירות בארץ. ציפור זו משתייכת למשפחת הסבכיים מסדרת ציפורי השיר, והיא הגדולה מביניהן. מבין כל הסבכיים הפשוש הוא הנפוץ ביותר. הוא נפוץ בעיקר בצפון מזרח אפריקה, מעיראק ועד תורכיה ובארץ. הוא יציב ברוב חלקי הארץ.
צבעו חום-אפור וגבו אפור מפוספס. הוא בעל מקור דק, חד ומוארך.
קולו של הפשוש נעים ולכן הוא מכונה גם “זמיר העצים”.
הוא שוכן בעצים ובסבכים ועליהם הוא בונה את הקן. הוא נפוץ במדבריות, בשדות, בגנים ובמטעי תמר.
בעזרת זנבו הארוך, המשמש כהגה הוא מתנועע בין הענפים. פעילותו יומית מובהקת.
הפשוש נפוץ בגנים, בשטחים מעובדים, בשדות מרעה, בביצות ובנופים ערבתיים. הוא ניזון מחרקים קטנים, מזרעים ומפרי.
כל ימות השנה הפשוש חי בזוגות ובטריטוריות. הזכר שומר על נחלתו ונלחם בכל פשוש זר החודר אליה.
בכל הטלה מטילה הנקבה שלוש עד חמש ביצים ורודות עם נקודות אדמדמות. הדגירה מתחילה עם הטלת הביצה שלפני האחרונה ונמשכת 12-13 ימים. הפשוש יכול לדגור כמה פעמים בשנה.
במשך היום מתחלקים ביניהם שני בני הזוג בעול הדגירה ומחליפים משמרות לעתים מזומנות. בלילה דוגרת תמיד הנקבה.
את הגוזלים מאכילים ומחממים שני בני הזוג.
הקן נבנה על צמחים חד-שנתיים, צורתו צורת אגס ופתח בצידו.
לעתים בונה הזכר מספר קנים עד שהנקבה בוחרת באחד מהם ומרפדת אותו.
ההורים אחראים גם על ניקיון הקן: הם נוטלים את ההפרשות של הגוזלים במקור וזורקים אותן אל מחוץ לקן.
כשהם בני 12-13 יום, עוזבים הגוזלים את הקן.
פשוש חי בממוצע שנה וחצי, אך יש פרטים העשויים לחיות חמש שנים.
הפרסיון הגדול הוא צמח הנשען לרוב על צמחים אחרים ולכן הוא נחשב ל”מטפס”. הוא צומח על או ליד עצים ושיחים מפני שהמפיצים את זרעיו הן הציפורים העומדות על השיחים והעצים, ומלשלשות את זרעי הפרסיון שנאכלו קודם לכן.
במשך הקיץ משיר הפרסיון את עליו ובראשית החורף הוא מלבלב. העלים דמויי ביצה, קרחים בדרך כלל, אם כי אפשר למצוא גם פרטים שעליהם שעירים מעט.
בניגוד למינים אחרים של שפתניים, שחתך הגבעול שלהם מרובע, הגבעול של הפרסיון הוא עגול.
מחיקם של העלים העליונים של הגבעולים פורחים בזוגות פרחים לבנים. לפרח גביע ירוק וכותרת דו-שפתנית: שפה תחתונה (עליה עומדות הדבורים המאביקות) ושפה עליונה. הפריחה ממושכת, כחצי שנה, מחודש ינואר ועד יולי.
הפרי של הפרסיון עסיסי (בניגוד לפירותיהם של רוב בני משפחת השפתניים) וחביב על ציפורים. הן אוכלות את הפרי ומפיצות את הזרעים שאינן מעכלות במרחק רב מצמח האם.
החיפושית פרחית אביגיל נפוצה מאוד. באביב אפשר לראות אותה על פרחים רבים, ולפעמים – בקבוצות של 2-3 חיפושיות יחדיו.
אורך גופה כ-1 ס”מ או מעט יותר, והסימן הבולט שלה הוא הצבע השחור והנקודות הלבנות שעל גבה.
החיפושיות הבוגרות אוכלות גרגרי אבקה של צמחים, ולעתים גם חלקים מעלי הכותרת של הפרח.
הנקבה מטילה את הביצים באדמה, והזחלים שבקעו מן הביצים ניזונים מרקבובית הצמחים שבקרקע. הזחלים גם מתגלמים באדמה, והחיפושיות הבוגרות מגיחות מן הגלמים ועולות אל פני הקרקע.
מיני פרג אחדים גדלים בישראל כצמחי בר, וחלק מהם שכיחים מאוד: פרג אגסני, פרג זיפני, פרג סורי ועוד. כולם חד-שנתיים, צומחים במקומות מוארים, ובעונת הפריחה הם בולטים מאוד בשטח. במקומות רבים בישראל ניתן לראות מרבדים צפופים של פרחי פרג.
לכל צמח גבעולים אחדים, ובראש כל אחד מהם פרח. לפרח 2 עלי גביע, הנושרים מיד עם פתיחתו, ו-4 עלי כותרת אדומים, שבבסיסם כתם שחור מעוטר בשוליים לבנים.
הפרי הוא הלקט בצורת פגודה עדינה, ובתוכו זרעים רבים, שחורים וקטנים.
בגבעולי הפרגים מיץ צהבהב, המכיל חומרי רעל שונים. חומרים אלה מגינים על הצמח מפני בעלי-חיים צמחוניים.
מפרגי הבר טופחו מינים של פרג תרבותי, שהזרעים שלהם נאכלים (באוזני המן) ומפיקים מהם תרופות וסמים.
השם פעמונית קיפחת ניתן לצמח עשבוני זה, משום פרחיו בעלי צורת הפעמון ומשום גובהו הרב (קיפח). הצמח יכול להיות חד-שנתי, דו-שנתי ולעתים גם רב-שנתי. הוא גדל לגובה של עד 120 ס”מ, ופרחיו הגדולים (עד 2 ס”מ) והסגולים צומחים על מחציתו העליונה של הגבעול בתפרחת לא צפופה, דמוית שיבולת. הפריחה היא בחודשים אפריל עד יוני.
ההאבקה של הצמח מעניינת: האבקנים מבשילים, נפתחים ומפזרים את אבקתם בעוד הפרח סגור. האבקה נושרת על השיער הדביק המכסה את עמוד העלי, כאשר הצלקות עדיין לא מוכנות לקלוט אבקה. אחרי שהפרח נפתח, החרקים מגיעים אל עמוד העלי ומפזרים את האבקה בין הפרטים השונים. עמוד העלי מבשיל רק אחרי פתיחת הפרח, ואם חרקים אינם מאביקים את הצלקות, הן מסתלסלות כך שהן נוגעות בעמוד העלי. כך מתבצעת האבקה עצמית עם האבקה שנותרה שם.
לפטרייה פינית מבאישה גוף פרי (“כובע”), שצורתו מזכירה איבר מין של גבר, ומכאן שמה המדעי פינית בעברית וגם בלטינית. גם הריח המבאיש והדוחה שהיא מדיפה, אשר דומה לריח של בשר נרקב, תרם לשם המיוחד של הפטרייה.
רוב גופה עשוי קורים עדינים (תפטיר הפטרייה), והוא גדל חבוי בתוך האדמה. הפינית המבאישה גדלה בגינות, במדשאות ובחורשות נטועות, אבל רוב ימות השנה לא ניתן לראותה. רק בעונת הגשמים, מדצמבר ועד פברואר, גופי הפרי שלה צומחים ומציצים מן האדמה, ורק אז אפשר לראותה בשטח.
צורת גופי הפרי הצעירים היא צורת ביצה לבנה, והם שקועים בחלקם בתוך האדמה. עם התבגרותם, הרגל הנושאת אותם מתארכת ומתרוממת לגובה של כ- 15 ס”מ מעל פני הקרקע. צבע הרגל לבן ועובייה עד 3 ס”מ.
נבגי הפטרייה נוצרים בראש הרגל. החלק הזה רירי, צבעו כהה והוא מדיף ריח דוחה שמושך זבובים. הזבובים מוצצים מן הריר ואגב כך מתלכלכים בנבגי הפטרייה ומפיצים אותם. נבג שנופל על קרקע לחה, יכול להתפתח לפטרייה חדשה.
הסוג פיטרה כולל למעלה מ- 10 מינים של פטריות, שלכולם מאפיינים דומים, המקשים להבדיל ביניהם. הסימן המובהק של הפיטרה הדממנית הוא הנוזל האדום המופרש מהרגל, לאחר שפוצעים אותה, דבר שהקנה לה את שמה (רגל “מדממת”, דממנית).
כמו שאר מיני הפיטרה, גם לפטרייה זאת רגל דקיקה, שעובייה מילימטר אחד או שניים, וגוף פרי (הכובע) זעיר.
כל מיני הפיטרה מפרקים עלים, שנשרו מן הצמחים, אצטרובלים וחלקי צמח אחרים שנפלו על הקרקע, באמצעות אנזימים מעכלים שהם מפרישים, המפרקים את חלקי הצמח המתים. חומרים אלה הם מקור המזון של הפטריות: את החומרים שהתפרקו הן סופגות אל תוך גופן.
לפטריות אלה חשיבות במערכת האקולוגית, כי הן מסייעות למיחזור החומרים בטבע. זאת משום שחלק מהחומרים המפורקים מתפזר בקרקע, ונקלט מחדש על-ידי שורשי הצמחים הגדלים במקום.
אמנם כל מיני הפיטרה אינם רעילים, אך הם אינם ראויים לאכילה! לגופי הפרי הקטנים שלהם יש מרקם סיבי (נוקשה) במיוחד, שאינו נעים למאכל.
תיאור: הפיגם המצוי הוא שיח ירוק-עד, גובהו עד מטר אחד, והוא מדיף ריח עז ואופייני. על העלים בלוטות המפרישות ריח אופייני לצמח, צבעם ירוק-אפרפר וצורתם כשל כף יד קטנה.
הפריחה בחודשים פברואר-יוני. צבע הפרחים צהוב-ירקרק, גודלם 2-1 ס”מ, והם ערוכים בתפרחות דמויות סוכך. בכל פרח זוג אבקנים הנוטים פנימה, אל תוך הפרח, ואחרי שהמאבקים נפתחים, האבקנים נוטים בחזרה. כאשר כל האבקנים נוטים כלפי מעלה הצלקת מוכנה לקלוט אבקה מצמחים אחרים. המאביקים הם זבובים קטנים ודבורי דבש.
כבר מימי קדם הצמח ידוע כצמח תבלין וכצמח שימושי ברפואה העממית. ריחו העז והמיוחד וטעמו המריר חביבים על חלק מן האנשים, ויש אף המשתמשים בו כצמח מבשם להבדלה. אחרים אינם יכולים לשאת את ריחו…
הצמח מכיל חומרים רעילים, ולכן אינו נאכל על-ידי בעלי-חיים. רק הזחל של פרפר זנב-הסנונית אוכל אותו, צובר בגופו את השמנים האתריים החריפים של הצמח, ומשתמש בהם להרחקת טורפים.
הפטל הקדוש, ספק שיח ספק מטפס, מוכר לכולנו בזכות הפרי הטעים שלו ובזכות המיץ המופק ממנו. ומדוע קדוש? משום שהוא מזוהה עם הסנה שבער ולא אוכל לפני משה בהר סיני.
הפטל בונה סבך לאורך גדות נחלים והוא מכוסה בקוצים מאונקלים המסייעים בבניית הסבך של הענפים הנשענים זה על זה בצפיפות. הקוצים גם ומונעים באופן חלקי בעלי חיים מלאכול את ענפיו.
העלים מנוצים ומורכבים מכמה עלעלים דמויי ביצה ומשוננים בשפתם. גם לעלים יש קוצים, הערוכים לאורך העורק הראשי.
הפריחה באשכולות מאורכים ולכל פרח 5 עלי גביע ירוקים, 5 עלי כותרת ורודים ואבקנים ורדרדים. הפריחה ממושכת ומתרחשת דווקא בעונת הקיץ – מאפריל ועד ספטמבר. ההאבקה נעשית באמצעות דבורי דבש.
צבעו של הפרי משתנה עם הזמן – ירוק בתחילה, ורוד ואחר כך אדום וכשהוא משחיר בהבשילו הוא טעים מאוד למאכל. ניתן אף לרקוח ממנו ריבות ולסחוט אותו למיץ.
הפואה המצויה היא מטפס נפוץ הנאחז בעצים, וגם בשיחים ובגדרות, בעזרת ענפים מתפתלים וזיפים קטנים ודביקים המצויים על העלים ועל הגבעולים הצעירים. הפואה גדלה בעיקר בחורש אך ניתן למצוא אותה גם באזורים פתוחים מתחת לשיחים, על גדרות, ערמות אשפה וכדומה.
הפואה המצויה היא צמח רב שנתי אף כי רוב עליו מתייבשים ונושרים במשך הקיץ. העלים ערוכים סביב הגבעול במעגל המכיל בדרך כלל 6 עלים. העלים מוארכים ומבריקים מעט מחודדים בקצה. לאורך העלה יש שיניים קטנטנות וקשות ואף כי קשה לראותם חשים בהן היטב כשמעבירים את היד על העלים. שיניים זעירות אלה, המצויות גם על הגבעולים הצעירים, מסייעות לצמח לטפס. מניצני הצמיחה המצויים בחלק מן העלים מתפתחות תפרחות קצרות שפרחיהן קטנים וצבעם צהוב-ירקרק. ההאבקה מתבצעת על ידי זבובונים ונמלים. הפריחה העדינה מתרחשת בין החודשים מרץ עד מאי.
הפרי נראה כענב קטן, שצבעו שחור-סגול כהה כשהוא מבשיל. הצבע של הפירות ניכר בחודשי סוף הקיץ – ראשית הסתיו בלשלשת הציפורים האוכלות אותן. הצבע הכהה אינו מתפרק במעי הציפורים והלשלשת הפזורה על הסלעים, גזעי העצים והיישובים הגובלים בחורש מותירה כתמי צבע כהים.
העכשוב משתייך לקבוצת העכשובים Rhagodidae, שכמעט לא נחקרה עד היום. אורך גופו מגיע עד 5 ס”מ.
אמנם גופו עבה ומסורבל, אך הוא בעל יכולת ריצה מהירה, ותנועתו זריזה. בקדמת גופו, המחולק לפרקים, לוחית שריון אחת גדולה, המכסה על כל הפרקים הראשונים של האזור הנקרא ראשחזה (ראש + חזה). יש לו 4 זוגות רגליים, ארוכות ובעלות קוצים רבים. בחזית ראשו 2 עיניות, ובעזרתן הוא מאתר את טרפו. בזוג לסתות גדולות ומשוננות הוא מחזיק את הטרף שלכד.
העכשוב הוא פעיל לילה. במשך היום הוא מסתתר מתחת לאבנים או במחילתו, שעומקה מגיע עד 20 ס”מ ויותר.
מזונו: בעלי-חיים קטנים, חרקים ופרוקי רגליים אחרים – לטאות, עקרבים ועכשובים אחרים, שהוא מצליח ללכוד. העכשוב חסר ארס, אך משלכד טרף, הוא קורע ממנו חתיכות ומוצץ את לשדו.
אויביו: עופות מקבוצת דורסי הלילה, נחשים ועכשובים אחרים. בשעת סכנה הוא זוקף את בטנו ואת רגליו הקדמיות, מרעיד את גופו ומשמיע קולות שפשוף בצבתותיו, בניסיון להרתיע את אויביו.
לקראת הרבייה, הנקבה חופרת מחילה מתחת לאבן, נכנסת לתוכה וסוגרת את הפתח. שם היא מטילה את הביצים ומחכה עד שהצעירים בוקעים מהן, כעבור כ- 3 ימים. האם נשארת עם צאצאיה עוד כ- 3 שבועות, ורק אז הצעירים עוזבים את המחילה ומתפזרים בשטח. במהלך גדילתם, הצעירים מתנשלים פעמים אחדות, עד שהם מגיעים לשיא גודלם.
שני מאפיינים מיוחדים יש לפריחתו של העכנאי – האחד – המרבדים הגדולים הבולטים דווקא בסוף האביב והשני הוא הצבע המיוחד של הפריחה – כחול, צבע פריחה לא נפוץ במיוחד.
צמח חד שנתי זה צומח ברוב חלקי הארץ ומכל העולם הוא צומח רק בארץ ישראל ובדרום סוריה ולבנון (כלומר – צמח אנדמי לאזור זה).
כבן למשפחת הזיפניים הוא מכוסה בשערות קצרות ובזיפים והעלים שלו סרגליים אף כי העלים בתחתית הצמח רחבים יותר ובעלי פטוטרת ואילו העליונים צרים יותר ויושבים צמוד לגבעול.
עכן הוא סוג של נחש ושמו של הצמח, עכנאי, קשור לצורת הפרח: כותרת הפרח מזכירה פה פעור של נחש ועמוד העלי מציץ ממנו ומפוצל בקצה לשניים, בדיוק כמו לשון של נחש. התפרחות עשירות פרחים, בתחילה צבע הפרחים אדום-ורוד עז ההופך לכחול לאחר ההפריה ולקראת תום הפריחה. יש בכך איתות מתוחכם לחרקים המאביקים, דבורים גדולות ובינוניות, המבדיל בין הפרחים הצעירים שיש בהם צוף והם ראויים לביקור (ולהפריה) לבין הפרחים שכבר אין בהם צוף.
עכובית הגלגל הוא צמח רב-שנתי שחלקו העליון מתייבש לחלוטין ואילו השורש מצמיח מדי שנה צמח חדש. מדוע הוא נקרא כך? משום שכאשר הצמח מתייבש בקיץ נותר ממנו צמח קל שעליו הגדולים והדקים משמים כעין מפרשים. הצמח מתנתק בבסיסו, שם מתפתחת רקמת ניתוק – רקמה חלשה במיוחד – ומתחיל להתגלגל כגלגל ברוח. באופן כזה גם מופצים זרעיו לארוך דרכו, עד למרחקים גדולים מצמח ההורה. העלים, חלקם עולים כשושנת בבסיס הצמח וחלקם צומחים מן הגבעולים המסועפים, הם בעלי עורק ראשי שגונו אדום, והם קוצניים בשוליהם. הפרחים מצויים בקרקפת כמעט כדורית בראש כל גבעול. כל קרקפת כזו מורכבת מקרקפיות קטנות ובכל אחת עד 7 פרחים צינוריים קטנים. כל קרקפית עטופה בעלי מעטפת קוצניים. כל פרח צהוב בחלקו הפנימי וארגמני בצדו החיצוני. ההאבקה נעשית על ידי דבורים קטנות והפריחה בין החודשים מרץ עד מאי.
העכביש זאבן (עכביש זאב) הוא מהעכבישים הגדולים יותר בישראל. אורך גופה של הנקבה מגיע עד 3 ס”מ, כולל רגליה. הזכר קטן מן הנקבה.
עכביש זה אינו טווה קורים, אלא הוא חופר מחילה לעומק הקרקע ומרפד את הפתח שלה בזרדים קטנים.
כושר הראייה שלו טוב הודות ל-8 עיניים שנמצאות בראשו: בחזית הראש 4 זוגות של עיניות קטנות, מסודרות בשורה אופקית; מעליהן 2 עיניים גדולות, ובחלק העליון של הראש עוד 2 עיניות קטנות.
כאשר זאבן מבחין בטרף (חרקים ופרוקי רגליים קטנים אחרים), הוא רודף אחריו בריצה מהירה ולוכד אותו. אחר-כך הוא נושך אותו ומזריק לגופו רוק עשיר במיצי עיכול. אז הוא נועץ את לסתותיו בטרף, ומוצץ את תוכנו.
לאחר המפגש של הנקבה עם הזכר, היא טווה פקעת קורים כדורית, ומטילה בתוכה את הביצים המופרות. הנקבה היא אימא מסורה: היא נושאת את הפקעת בקצה בטנה, ואחרי שהעכבישים הצעירים בוקעים מן הביצים היא נושאת אותם על גבה.
כעבור ימים אחדים העכבישים הקטנים מתחזקים ומסוגלים לתפוס לעצמם טרף. רק אז הם נוטשים את “הטרמפ” מעל גב אמם, ומתפזרים בשטח.
העירית הגדולה היא גיאופיט גדול הבולט מאוד בשטחים נרחבים. העלים הצפופים שלו ועמודי התפרחת הלבנה בולטים בעיקר באזורים שבהם מתרחשת רעייה של בקר וצאן. רעלים שונים ומחטים מיקרוסקופיות הנמצאות בחלק מתאי העלים מונעים את אכילתו על ידי בעלי החיים.
מיד לאחר הגשם הראשון מלבלב הצמח בקבוצה גדולה של עלים צרים וארוכים בבסיס הצמח. בגלל צורתם המיוחדת של העלים – צורתם בחתך כצורת האות וי – טיפות מים וטל מחליקות עליהם, נופלות ומחלחלות קרוב לשורשים, ליד בסיס הצמח. ציצת השורשים הרב-שנתית מתחילה להתפתח בראשית החורף והשורשים שבה מתעבים במשך החורף וקליפתם מתקשה.
מבין העלים מתפתח עמוד פריחה המגיע עד לגובה של מטר ומסתעף בחלקו העליון. על הסעיפים נישאים הפרחים שלהם 6 עלי עטיף בצבע ורוד-לבן, על כל עלה עטיף במרכזו – פס חום. פסים אלה מתכנסים למרכז הפרח ומהווים סימן וכיוון לדבורים הנמשכות לצוף המתוק של הפרח. הצוף חבוי מתחת לבסיסים המורחבים של האבקנים.
הפריחה בחורף ובאביב, מפברואר עד מאי. הפרות מכילים זרעים שחורים וכבדים שהרוח מפיצה בקרבת צמח האם.
העורבני הוא ציפור שיר ממשפחת העורבניים. הוא מהעופות הגדולים והמפותחים ביותר בציפורי השיר. העורבני חי בסבכי עצים, ביערות וחורשים דלילים וגבוהי-עצים. שם הוא מקנן ומוצא מזון.
העורבני, כרוב בני משפחת העורבניים, חי בזוגות. במסגרת משפחתית חיים העורבנים עד לרגע שבו נוטשים הגוזלים הצעירים את נחלת הוריהם.
על המסגרת המונוגמית הם שומרים כל החיים.
העורבני הוא עוף זהיר, המנתר בזריזות בינות לענפים ונוטה להיעלם בסבך כאשר הוא חש בהפרעה או בסכנה.
שירתו נשמעת כצרחה צרודה, אך הוא נוהג לחקות קולות של בעלי-חיים רבים, גם של חתולים.
הוא אוכל-כול, כשאר בני משפחת העורבים, אך חביבים עליו במיוחד בלוטי אלונים. את עודפי המזון הוא מסתיר במקומות מחבוא.
העורבני שודד קינים על ביציהם וגוזליהם ומשום כך תוקפות אותו ציפורי שיר ומתגודדות סביבו. ידועים מקרים שבהם טרף עורבני קינים של בני מינו.
בעונת הקינון, בונים בני הזוג את הקן על ענפים דקים, בחלקו העליון של העץ. בבסיס הקן מונחים ענפים שהעורבנים תולשים מהעץ. על בסיס זה הם מוסיפים שורשים שחפרו ותלשו מהקרקע. משך בנייתו של הקן כשבועיים-שלושה.
נקבת העורבני מטילה שתיים עד שש ביצים. הדגירה מתחילה מהביצה השנייה או השלישית, והיא מבוצעת על ידי שני ההורים.
משך הדגירה הוא כ-16-17 יום. העורבני דוגר פעם אחת בעונה, אך רק בכשליש מהקינים מצליחים הגוזלים להגיע לגיל שבו הם פורחים מהקן.
העורב האפור הוא כנראה האויב העיקרי של העורבני. גם בני המין עצמם עלולים להוות הפרעה ואיום.
העורב משתייך אל משפחת העורבים מסדרת ציפורי השיר. הוא בולט בגודלו, בהתנהגותו, בצבעיו ובקולותיו. הוא נפוץ בכל אירופה, באסיה ובצפון אפריקה. אפשר לפגוש אותו בגנים עירוניים וביישובי אדם. בית גידולו הוא נוף מכל סוג, פרט למדבריות חשופים.
העורב הוא בעל מקור חזק ומעובה.
מגוון קריאותיו של העורב עשיר למדי: קריאת אזהרה, קריאת אזעקה וקול התגודדות. הוא משמיע קולות אלה כאשר הוא חושש שגורם זר חודר לחורשת הלינה. עם הישמע הקול, מתקבצת הלהקה ומבצעת תמרוני צלילה ותקיפה.
העורב האפור הוא אוכל-כול: חרקים, חסרי חוליות, פגרים, ביצים, גוזלים, פרי, זרעים ועוד. הוא תר אחר מזונו בהליכה מתנדנדת על פני הקרקע. כדי להתקדם מהר הוא מנתר.
לעורבים חיי חברה מפותחים מאוד. הם חיים בהתגודדויות והנם מונוגמיים ונאמנים זה לזו כל ימי חייהם.
זוגות מעטים הם טריטוריאליים כל ימות השנה, אך רובם פורשים מהקבוצה רק בעונת הקינון. הלהקה מונה 10-100 פרטים ושורר בה דירוג חברתי מוגדר.
העורב פעיל בשעות היום. לקראת ערב, מתקבצים בני הלהקה ללינה בחורשה קבועה. לקראת עונת הקינון, פורשים זוגות אחדים מהלהקה וכל זוג שב למקום קינונו הקבוע, שנמצא בעיקר במרומי הצמרות. תחילה מחזקים בני הזוג את הקשר ביניהם באירובטיקה מסחררת ואחר כך הם ניגשים לבניית הקן או לחידושו.
בהטלה אחת ישנן ארבע עד שש ביצים. משך הדגירה 20-21 יום. הנקבה דוגרת כמעט לבדה והזכר שומר בסביבה.
הגוזלים פורחים מהקן כשהם בני חודש. לבגרותם המינית הם מגיעים בגיל שנתיים. העורב האפור משמש פונדקאי עיקרי לקוקייה המטילה את ביציה בקיניו והוא מאכיל את גוזליה כאילו היו שלו.
העורבים הם בעלי חוש לאגירת מזון ולאספנות – במצבורי המזון שלהם ניתן למצוא חתיכות מתכת וזכוכית שנאספו על ידם וגם עודפי מזון שהם אוגרים.
העורבים הם ציפורים אינטליגנטיות ביותר, הם ניחנו בכוח זיכרון וביכולת לזהות אדם שהרע להם.
עולש מצוי הוא צמח חד-שנתי. הגבעולים מעוצים ומסועפים. גובהו כ- 1 מטר ויותר.
התפרחת – קרקפת – נראית כמו פרח אחד גדול, בקוטר של 2 עד 4 ס”מ. כל הפרחים בקרקפת הם לשוניים, צבעם תכלת, נפתחים בבוקר ונסגרים לקראת הצהריים.
לזרעי העולש ציצת-שערות, והם נפוצים בעזרת הרוח.
בשל טעמו המריר אכילה של עלי עולש (בפסח) נחשבת קיום המצווה של אכילת המרור.
שורשים קלויים של עולש משמשים תחליף לקפה. תחליף זה נקרא ציקוריה. מקור המילה בשם המדעי-הלטיני של העולש (ציקוריום). בכפרים ערביים נוהגים להוסיף לסלט עלים טריים של עולש.
העוזרר הקוצני הוא עץ או שיח מסועף, בעל גזע מרכזי, הצומח לגובה ממוצע של כ-2 מטרים, אך יכול לצמוח גם לגובה של 5 מטרים ויותר! הענפים קוצניים, ועלי העץ נראים כמו כף יד קטנה בעלת 3 אצבעות עבות.
הפריחה לבנבנה צפופה ויפה. לפרח 5 עלי כותרת, ובשיא הפריחה מראה הצמח מרהיב עין. הצמח משיר את עליו בחורף, ובחודש מארס הוא מתחיל ללבלב. לעתים הפריחה מקדימה את הלבלוב ולעתים היא מגיעה מעט אחריו.
בשל יופיו של הצמח, פותחו כמה זנים לגינות הנוי.
הפרי נראה כמו תפוח קטן וצהבהב, והוא טעים למאכל. הוא מכיל ויטמין C בכמות גדולה, ובסוף הקיץ אפשר לאוכלו כמו שהוא או להכין ממנו ריבה.
העבייד הוא עקרב. אורך גופו מגיע עד 8 ס”מ. צבתותיו עבות, ומכאן שמו (עב-יד = בעל “ידיים” עבות).
עקרב זה חי במחילות עמוקות (עד 40 ס”מ), שהוא חופר בקרקע. צבתותיו הגדולות ורגליו הקדמיות משתתפות בחפירת המחילה.
לרוב העבייד אינו עוקץ אלא צובט בצבתותיו הגדולות והמפחידות.
הביצים מתפתחות בגופה של הנקבה עד להשרצה. הצעירים בוקעים מן הביצים ויוצאים מגוף הנקבה, ונדמה כאילו היא יולדת אותם.
בארץ יש אוכלוסייה של עביידים, שצבע גופם חום כהה, כמעט שחור, ואוכלוסייה של עביידים בהירים-צהובים. הכהים נפוצים באזורים הרריים – ממרכז הארץ ועד הגליל, ואילו הבהירים נפוצים בשפלת החוף, בבקעת הירדן ובנגב.
העבייד ניזון מבעלי-חיים קטנים, כגון: חרקים, פרוקי רגליים, חסרי חוליות ולטאות קטנות.
סתוונית היורה העדינה והמוכרת – כשמה כן היא: פורחת בסוף הסתיו, עם ראשית הגשמים (גשמי היורה). באביב, עם תום הפריחה, הפקעת של הגיאופיט הזה, אשר נוצרה בחורף, נותרת באדמה, ובצדה הניצן. לקראת גשמי השנה הבאה יתעורר הניצן לחיים, וממנו יתפתח הצמח החדש: שורשים, תפרחת ועלים. במשך החורף פקעת חדשה מתפתחת מן הניצן, והפקעת הישנה הולכת ומצטמקת. כאמור, הפרחים מופיעים ראשונים לאחר הגשם הראשון. העלים בוקעים תוך כדי פריחה. צבעי הפרחים הם בגווני ורוד שונים – מוורוד עז ועד ורוד חיוור, כמעט לבן. פרטי הפרחים שונים מעט זה מזה: אורך העלים של העטיף, רוחבם, צורתם והגוון שלהם שונים אצל הפרטים השונים, והם משתנים במהלך הפריחה. האבקה: המאביקים הם זבובי רחף ודבורי דבש.
הפרפר ססתיק צהוב, שנקרא גם סס הנרתיק, שייך לעל-משפחת הסָסִים בקבוצת העשים. את הפרפר הבוגר בדרך כלל קשה לראות, כי ימים אחדים לאחר שבקע מן הגולם, הוא מפרה את הנקבה ומת. וגם אם זכר בוגר נמצא בשטח, קשה להבחין בו, כי הוא קטן, מוטת הכנפיים שלו היא רק כ- 2.5 ס”מ, וגם צבעו החום-אפור אינו בולט.
אבל, יש סיכוי טוב לגלות את הזחלים שלו: הם נמצאים על ענפים של צמחים, חבויים בתוך נרתיק (תיק קטן), שהם בונים לעצמם. זאת הסיבה שהפרפר נקרא ססתיק וגם סס הנרתיק. אורך הנרתיק של זחל מפותח יכול להגיע ל-4 ס”מ, ומי שלומד לזהות אותו, יוכל לגלותו בשטח.
וממה הנרתיק עשוי? – מיד לאחר שהזחל בוקע מהביצה, הוא טווה סביב עצמו מטווה קורים, ואליהם הוא מדביק חלקי צמחים. הזחל מתאים את גודל הנרתיק שלו לגודל גופו במהלך גדילתו. הנרתיק מספק לו הגנה, כי הבטן הרכה שלו נמצאת בתוך הנרתיק, ורק הראש, החזה והרגליים מציצים החוצה. בקצה האחורי של הנרתיק יש פתח קטן להוצאת הפרשות הזחל.
הזחלים צמחוניים וניזונים מעלי צמחים.
לקראת ההתגלמות, הזחלים מדביקים את הנרתיק לאבן ומתגלמים בתוך הנרתיק. אם הבוגר שמגיח מהגולם הוא זכר, הוא יוצא מן הנרתיק ומתעופף לחפש נקבות. הזכרים מאתרים את הנקבות על-פי חומרי ריח מיוחדים (פרומונים), שהנקבות מפיצות לאוויר.
הנקבות שהגיחו מן הגולם דומות לזחל, כי הן חסרות כנפיים ורגליהן מנוונות. בניגוד לזכר, הן אינן עוזבות את הנרתיק שלהן, אלא מחכות שזכר יגלה אותן. לאחר שזכר איתר נקבה, הוא מכניס את קצה בטנו לחור שבקצה הנרתיק של הנקבה, וכך הוא מפרה אותה.
תוך ימים אחדים הנקבות מטילות את הביצים המופרות ולאחר ההטלה הן מתות.
הפרפר סס אדום מבריק נקרא גם ססמבריק אדמוני. זהו אחד הפרפרים הבולטים בארץ, בזכות צבעיו העזים: כנפיים בצבע אדום עז, מעוטרות בכתמים שחורים. מוטת כנפיו היא כ-3 ס”מ.
בכל שנה קם דור חדש של פרפרים. באביב הנקבה מטילה מאות ביצים בצדם התחתון של עלי חרחבינה מכחילה או מיני בוצין. בסביבות חודש אפריל הזחלים בוקעים מן הביצים וניזונים מעלי הצמח, שהם נמצאים עליו. בתחילת הקיץ, כאשר החרחבינה משנה צבעה לכחול, וענפיה מתעצים (מתקשים כעץ), הזחלים נכנסים למצב של חוסר פעילות. בשלב זה אורכם כחצי ס”מ, והם מסתתרים מתחת לאבנים. שם הם נמצאים במצב של מעין תרדמה, במשך כל חודשי הקיץ והסתיו היבשים.
רק בתחילת החורף, לאחר שהחרחבינה או הבוצין מצמיחים עלים טריים, הזחלים מתעוררים שוב לפעילות. הם אוכלים את העלים העסיסיים של הצמחים, גדלים ומגיעים לאורך של כ-2 ס”מ. אז הם מסתתרים שוב מתחת לאבן, טווים סביב גופם מעטפת של קורים ומתגלמים.
כעבור כחודש, לקראת האביב, הפרפרים הבוגרים מגיחים מהגלמים. הם מתעופפים ומוצאים בני-זוג. ושוב – הנקבה המופרית מטילה את הביצים על עלי חרחבינה או בוצין.
הסלילנית היא אצה המשתייכת לחטיבת האצות הירוקיות.
אצה זאת צומחת במקווי מים מתוקים ונקיים מזיהום (בריכות, אגמים, שלוליות עונתיות וכדומה).
המבנה שלה הוא חוטים דקיקים וארוכים, היוצרים גושים חלקלקים. ה”חוט” בנוי שורה של תאים מאורכים, ובתוכם מבנה ברור שצורתו סליל ירוק (סליל אחד או סליל כפול). סליל זה הוא הכלורופלסט (אברון שמכיל כלורופיל), ובו תהליך הפוטוסינתזה (יצירת סוכר באמצעות אנרגיית האור) מתרחש. הכלורופלסט הסלילי הוא שהקנה לאצה את שמה – סלילנית.
חוטי האצה עטופים בחומר רירי דביק המופרש מן התאים. תכונה זאת מאפשרת לזהות את הסלילנית ולהבדילה מאצות אחרות, שגם להן מבנה גוף דמוי חוטים.
הסירה הקוצנית היא בן שיח נפוץ ומוכר, שצורתו כעין כדור גדול וקוצני שגובהו מגיע עד 40 ס”מ וקוטרו יכול להגיע אפילו עד מטר אחד.
לבן שיח זה שני סוגי עלים: עלי קיץ ועלי חורף. עלי החורף גדולים מעט יותר אך דקים ורכים מעלי הקיץ. בראשית הקיץ קמלים עלי החורף ועלי הקיץ הקטנים, העבים והשעירים מתחילים לצמוח. במשך הזמן הופכים הענפים למעוצים ובסיסם מצויים ניצני צמיחה. בבוא החורף הבא מתפתחים מן הניצנים שבבסיס הגבעול ענף צמיחה אחד או שניים, ומן הניצנים שבחלקו העליון של הגבעול מתפתחים ענפים קצרים שעליהם שושנת עלי חורף ובמרכזה תפרחת. הענפים היוצאים מניצני הצמיחה בבסיס הענפים מתארכים במשך החורף עד שהם מגיעים אל פני השטח של השיח הכדורי. בראשית הקיץ נפסקת הצמיחה והחלקים העליונים נעשים מעוצים. התעצות הקצוות הדקים יוצרת את הקוצים של הסירה הקוצנית.
בעבר שימשו שיחי הסירה להכנת מזרונים מפני שהענפים מרווחים וקפיציים. ואיך מתגברים על הקוצים? – עוטפים את השיחים בבד עבה והרי מזרון שדה נוח.
הפרחים הם חד-מיניים (זכריים או נקביים) וניתן למצוא על אותו צמח תפרחות נפרדות או משותפות. הפריחה בין החודשים פברואר עד אפריל.
הפרי נראה כעין תפוח קטן שגודלו עד 5 מילימטרים וצבעו חום אדמדם. חלק מן הזרעים נותר ליד צמח האם. אך בזכות העובדה שהקליפה שלו אטימה למים והרקמות שבין הקליפה לבין הזרעים במרכז הפרי היא קלה וספוגית, חלק מן הזרעים מופץ עם הרוח וחלק צף על פני מי הגשמים, השיטפונות או הנחלים.
החלק הראשון בשמו של הצמח סיפן התבואה בא לו מצורת עליו החדים והארוכים, שהם דמויי סיף (חרב). החלק השני של השם מרמז על כך שהוא גדל בשדות תבואה (או בשדות פתוחים). לפרחיו צבע ורוד זוהר, הנראה למרחקים. תקופת הפריחה שלו – בסוף האביב, כשרוב הצמחים מסיימים לפרוח – מבליטה אותו עוד יותר. הפקעת של הגיאופיט הזה מתרוקנת מדי שנה (פקעת חלוף), ופקעת חדשה נוצרת כשפרקים אחדים בבסיס הגבעול מתעבים בעת שהמזון נאגר בהם. לצמח יש דרכים נוספות להבטיח את קיומו בשנה הבאה: במקומות החיבור של העלים אל הגבעול יש ניצנים. חלק מן הניצנים האלה מתפתחים לצמחים חדשים, הניתקים מצמח האם (ריבוי וגטטיבי), ואחרים נותרים בקרקע רדומים עד לעונה הבאה. ויש לו עוד “פטנט”: פקעות, שאינן מתפתחות בעומק המתאים בקרקע, “נסחבות” במשך הזמן אל עומק הקרקע על-ידי שורשים מיוחדים. שורשים אלה צומחים לעומק, מתכווצים ומושכים עמם את הפקעות לעומק הקרקע. באביב כ-4 עלים מתפתחים מן הפקעת. עמוד התפרחת עולה ביניהם ונושא עד 12 פרחים, הערוכים רק בצד אחד שלו, כעין שיבולת חד-צדדית. לפרח 6 אונות לא שוות – האונה העליונה ארוכה יותר ורחבה יותר, כמעט נפרדת מן השאר.
סטירית משוישת היא פרפר בעל כנפיים באורך 5 ס”מ. שמו ניתן לו על שום דגם הצבעים שעל כנפיו, המזכירים שיש. לזכרים ולנקבות דגמי צבע דומים. בצד העליון של הכנפיים ושל הגב – צבעי שחור-לבן, ואילו הצד התחתון של הכנפיים מגוון בצבעי חום, בז’ ולבן, ובאמצע – שורה של “עיניים מדומות” קטנות ותכלכלות.
באביב הנקבה מטילה ביצים על עלים של צמחים ממשפחת הדגניים (כגון: שיבולת שועל, נשרן הדוחן או נשרן מכחיל). לזחלים, הבוקעים מן הביצים, צבע ירוק שמספק להם הסוואה בזמן האכילה של עלי הצמחים. כאשר הזחלים מגיעים לשיא גודלם, ואורך גופם כ-3 ס”מ, הם יורדים אל הקרקע ומתגלמים בה.
במשך כחצי שנה, כל תקופת החורף, הסטיריות מוגנות בתוך הגלמים, ורק באביב הבוגרים מגיחים מן הגלמים, מתעופפים ומחפשים בני-זוג.
סחלב שלוש השיניים הוא אחד ממיני הסוג סחלב, גיאופיטים שפרחיהם קטנים אך מרהיבים ובולטים ביופיים. מן הפקעות של הסחלב מכינים את המשקה סחלב, המקובל במזרח. יש לזכור שכל הסחלבים הם צמחים מוגנים ואין להשתמש בהם להפקת התמצית למשקה! לכל הסחלבים פקעת חד שנתית, האחת מתרוקנת והאחרת מתמלאת לקראת הצמיחה. לכולם עלים ארוכים וישרים, בשרניים מעט ומבריקים. הם עולים מבסיס הצמח כשושנת. צמחי הסחלב מלבלבים בראשית החורף וקמלים באביב, רק הפקעת נותרת מתחת לקרקע. התפרחת נישאת על עמוד חסר עלים, ולכל פרח 6 עלי עטיף. הפנימי רחב יותר ומהווה “משטח נחיתה” לחרקים המאביקים. בסיסו של עלה עטיף זה ארוך ונראה כדרבן. את הסחלבים אפשר למצוא באזורי שיחייה וגם באזורים מוארים בתוך החורש. תפרחתו של סחלב שלוש-השיניים כמעט כדורית וצפופה. שמו בא לו ממבנה השפית שבפרח, שהקצה שלה מחולק למעין שלוש שיניים (אונות) או יותר. יתר עלי העטיף מכונסים לצורת כובע מעל השפית. צבע הפרחים ורוד-סגול – פסים ונקודות בורוד-סגול זוהר על רקע ורוד בהיר. ניתן למצוא אותו כצמח יחיד ונדיר לראותו גדל בקבוצה צפופה.
הסחלב הקדוש הוא אחד ממיני הסוג סחלב, גיאופיטים שפרחיהם קטנים אך מרהיבים ובולטים ביופיים. מן הפקעות של הסחלב מכינים את המשקה סחלב, המקובל במזרח. יש לזכור שכל הסחלבים הם צמחים מוגנים ואין להשתמש בהם להפקת התמצית למשקה! לכל הסחלבים פקעת חד שנתית, האחת מתרוקנת והאחרת מתמלאת לקראת הצמיחה. לכולם עלים ארוכים וישרים, בשרניים מעט ומבריקים. הם עולים מבסיס הצמח כשושנת. צמחי הסחלב מלבלבים בראשית החורף וקמלים באביב, רק הפקעת נותרת מתחת לקרקע. התפרחת נישאת על עמוד חסר עלים, ולכל פרח 6 עלי עטיף. הפנימי רחב יותר ומהווה “משטח נחיתה” לחרקים המאביקים. בסיסו של עלה עטיף זה ארוך ונראה כדרבן. את הסחלבים אפשר למצוא באזורי שיחייה וגם באזורים מוארים בתוך החורש. השם המיוחד – סחלב קדוש – ניתן למין זה על ידי חוקר צמחים שגילה אותו בארץ הקודש. עמוד התפרחת נושא בין 10 עד 40 פרחים, שצבעם ורוד ועורקיהם ירוקים. השפית רחבה ומחולקת לשלושה חלקים (אונות): שתי הצדדיות משוננות והאמצעית, הקטנה יותר, מחודדת בראשה. צבע השפית מיוחד – ורוד עם שוליים ירקרקים. 2 תכונות מיוחדות יש לסחלב הקדוש. האחת היא זמן הפריחה המאוחר, ממש בסוף האביב, בחודשים אפריל-מאי. בתקופה זו העלים כבר כמעט יבשים. והתכונה השנייה היא היותו בעל צוף (בניגוד לרוב מיני הסחלבים חסרי הצוף) בעל ריח חזק ונעים. הצוף הריחני מושך אליו דבורים ממין מסוים המאביקות אותו. הדבורה עומדת על השפית, האבקיות נדבקות לראשה ובביקור בצמח הבא האבקיות נוגעות בצלקות שלו.
הסחלב הפרפרני הוא אחד ממיני הסוג סחלב, גיאופיטים שפרחיהם קטנים אך מרהיבים ובולטים ביופיים. לכל הסחלבים פקעת חד שנתית, האחת מתרוקנת והאחרת מתמלאת לקראת הצמיחה. מן הפקעות של הסחלב מכינים את המשקה סחלב, המקובל במזרח. יש לזכור שכל הסחלבים הם צמחים מוגנים ואין להשתמש בהם להפקת המשקה! לכולם עלים ארוכים וישרים, בשרניים מעט ומבריקים. הם עולים מבסיס הצמח כשושנת. צמחי הסחלב מלבלבים בראשית החורף וקמלים באביב, רק הפקעת נותרת מתחת לקרקע. התפרחת נישאת על עמוד חסר עלים, ולכל פרח 6 עלי עטיף. הפנימי רחב יותר ומהווה “משטח נחיתה” לחרקים המאביקים. בסיסו של עלה עטיף זה ארוך ונראה כדרבן. את הסחלבים אפשר למצוא באזורי שיחייה וגם באזורים מוארים בתוך החורש. המין סחלב פרפרני הוא הנפוץ בין מיני הסחלבים בארץ והשפית (אותו “משטח נחיתה”) מקושט בנקודות ובקווים סגולים על רקע לילך בהיר. שולי השפית גליים. יתר עלי העטיף מכונסים כעין כובע מעל השפית. עמוד התפרחת נושא בין 6 עד 20 פרחים שצבעם סגול. לסחלב הפרפרני (כמו לרוב מיני הסחלב) אין צוף והחרקים נמשכים אליו בזכות צבעיו הבולטים. החרק נוחת על עלה העטיף הרחב, האבקיות של הפרח (הנושאות את האבקה) נדבקות לראשו והוא עף משם אל הצמח הבא. כאן נוגעות האבקיות שעל ראשו בצלקת הפרח וכך מתרחשת ההאבקה. הפריחה המרהיבה מתרחשת מאמצע החורף ועד האביב, בין חודש פברואר לחודש אפריל.
סחלב השקיק הוא אחד ממיני הסוג סחלב – גיאופיטים (צמחי בצל ופקעת) שפרחיהם מקובצים על עמוד הפריחה, מרהיבים ובולטים ביופיים. ברוב המקרים, סחלב השקיק צומח בקבוצות, במקומות מוארים, ועמודי הפריחה שלו יכולים להגיע לגובה 40 ס”מ ואף יותר. כמו לכל הסחלבים, גם לצמח זה פקעת חד-שנתית. פקעת של השנה הקודמת מתרוקנת במהלך העונה ופקעת חדשה מתמלאת לקראת עונת הצמיחה הבאה. לפרחים צבע ורוד-סגול, והם נישאים בקבוצה גדולה, עד 25 פרחים על עמוד התפרחת. לשפית (החלק התחתון והבולט של הפרח) צורת מניפה רחבה, והיא משמשת “משטח נחיתה” לדבורים המאביקות את הסחלב. בבסיס השפית מעין כיס דמוי שקיק תלוי כלפי מטה, והוא שהקנה לצמח את שמו – סחלב השקיק. השקיק אינו מכיל צוף, והאבקת הצמח מבוססת, ככל הנראה, על מנגנון רמייה. סחלב השקיק, כמו שאר מיני הסחלבים, הוא פרח מוגן ואסור לקטוף אותו!
הנקר הסורי הוא עוף ממשפחת הנקריים. הוא נפוץ בכל העולם, למעט אוסטרליה, וברוב חלקי הארץ.
שמו של הזכר ניתן לו משום שאת מזונו הוא אוסף על-ידי ניקור גזעי עצים ושליפת חרקים מתחת לקליפה, בלשונו הארוכה. הנקרים גם קודחים חורים בגזעי עצים ויוצרים בהם מחילות המשמשות ללינה ולקינון.
הנקר הסורי הוא עוף יציב בכל תחומי תפוצתו והוא חי ביערות ובחורשים, במטעים ובגינות עירוניות.
לנקר הסורי פס שחור בפניו המאפיין אותו. הזנב משמש למשען. לשונו ארוכה ודביקה ולאחר הניקור בעץ והחדרת המקור, הוא שולה את הזחלים בעזרתה. בשל פעילות זו של ניקוי העצים מטפילים, הוא מועיל לאדם.
הנקר אוכל פרוקי-רגליים, בעיקר חרקים, וגם פרי.
הנקרים חיים בזוגות בנחלותיהם. כמעט אף פעם אין בני הזוג נראים יחד. כל אחד מהם לן בחור לינה קבוע משלו. לעתים הם מגלים סימני תוקפנות זה כלפי זה.
עם תחילת החיזור נראים הנקרים בנחלותיהם. החיזור נמשך עד סמוך להטלה. בפרק זמן זה מרבים שני בני הזוג “לתופף” במקומות קבועים. ה”תיפוף” הוא נקישות מהירות של המקור על ענפים יבשים, גזעים חלולים, קולטי ברקים או מרזבים. קול הנקישות נישא למרחוק. כך מכריז הנקר על נחלתו וכך גם מתהדק הקשר בין בני הזוג.
בכל הטלה יש לרוב ארבע ביצים. הדגירה מתחילה עם השלמת ההטלה. עול הדגירה מתחלק במידה שווה במשך שעות היום אך בלילה דוגר רק הזכר. הדגירה אורכת 16 ימים.
הגוזלים בוקעים במשך שניים עד שלושה ימים. שני ההורים מאכילים את הגוזלים במידה שווה. כשהם בני 26-25 יום, הם פורחים מהקן. לעתים הם שבים ללון בקן, אך לעתים הם לנים בחוץ. עם הגיעם לעצמאות מנסים הגוזלים להתנחל בחורים.
נקירותיהם בצינורות השקייה ובחוטי טלפון גורמות לנזק רב.
בארץ נץ החלב הצרפתי הוא המין של נץ החלב הנפוץ ביותר מתוך 275 מינים של הסוג, הגדלים בכל היבשות מלבד אנטארקטיקה ואוסטרליה. מן הבצל של גיאופיט זה עולה שושנת עלים סרגליים, וביניהם – עמוד פריחה.
הפרחים לבנים, ובצדם החיצוני פס בצבע ירוק עז, שמחוויר במשך עונת הפריחה. הפרחים פורחים בהדרגה: הראשונים הם הפרחים בתחתית עמוד הפריחה, ואחריהם אלה שמעליהם, וכך בהדרגה – עד קצה התפרחת.
הפירות המתפתחים מן הפרחים, צמודים אל הגבעול.
בעבר נהגו לאכול את הבצלים של נץ החלב: צלו אותם, כדי להפיג מהם חומרים רעילים, ואחר כך טחנו אותם לאבקה, וערבבו אותה בקמח לאפיית לחם.
נִמפית היערה היא פרפר עדין. מוטת כנפיו 4–5 ס”מ, וצבעי הכנפיים שונים בכל צד: בצד העליון – כחול כהה וכתמים לבנים, ובצד התחתון יש שילוב של צבעי חום-לבן ונקודות שחורות.
הנקבות מטילות את הביצים על צמח פונדקאי – יערה. הנקבה מטילה ביצה אחת בלבד על הצד העליון של עלה, ולאחר שהזחל בוקע מן הביצה, הוא אוכל את העלה. ל
זחלים הצעירים צבע אפור, המשתנה לירוק כשהם גדלים, ולאורך גופם יש גבשושיות.
בכל שנה הפרפר מעמיד 3–4 דורות – מן האביב ועד הסתיו.
הפרפר נִמפית החוּרשף הוא מהפרפרים הנפוצים ביותר בישראל. ניתן לראות אותו גם כמעט בכל אזורי הארץ, וגם כמעט בכל ימות השנה.
מוטת הכנפיים שלו מגיעה עד 6.5 ס”מ, והן צבעוניות במיוחד: יש בהן שילוב של כתמים שחורים, לבנים, חומים וורודים. יכולת התעופה שלו מהירה מאוד, והיא מאפשרת לו לנדוד למרחקים.
הנקבות מטילות את הביצים על צמחים פונדקאים, בעיקר ממשפחת המורכבים (כגון: חורשף, גדילן, חוח וברקן), ממשפחת החלמיתיים (כגון: חלמית גדולה) וממשפחת הסרפדיים (כגון: סרפד ופורסקליאה).
צבעי הזחל הם אפור-כהה ונקודות צהובות-כתומות, ועל גבו קבוצות-קבוצות של זיפים מסועפים. השילוב של צבעי האזהרה עם הזיפים מרתיע את הטורפים מלטרוף אותו.
הפרפר מצליח להתקיים במגוון גדול של תנאי סביבה, ולכן הוא מספיק להעמיד מדי שנה 5–6 דורות. כל דור מתפתח במשך 4–6 שבועות – תלוי בתנאי המקום.
נִמפית הבּוּצין היא פרפר קטן, אשר מוטת כנפיו מגיעה עד 3.5 ס”מ.
לכנפיים, בצדן העליון, צבע כתום ועליו נקודות וכתמים שחורים. שולי הכנפיים שחורים. צדן התחתון של הכנפיים לבן, ועליו כתמים שחורים וחומים-בהירים.
הנקבה מטילה קבוצות של ביצים על עלים של צמחים ממשפחת הלועניתיים, בעיקר: בוצין ולוענית.
באזורים הרריים וקרים – רק דור אחד של פרפרים גדל מדי שנה. אבל באזורים חמימים יותר ייתכנו מדי שנה 2–3 דורות.
הנמייה המצויה היא טורף נמוך, בעל גוף גלילי ומוארך ורגליים קצרות. משקלה מגיע עד 3 ק”ג. פרוותה חומה-אפורה וזיפית, ובחורף היא סמיכה וצמרית יותר, ומגינה היטב מפני הקור.
חושיה של הנמייה מחודדים, ובמיוחד – חוש הריח. בלוטות באזור פי-הטבעת מפרישות חומרי ריח, והן מורחות אותם על עצמים שונים בסביבה, כדי לסמן את תחום המחייה שלהן. לכל נמייה יש ריח אופייני, ועל-פיו הנמיות מזהות זו את זו.
הנמיות פעילות יום. הן חיות במאורות ובנקיקי סלעים, במשפחה מורחבת: זכר אחד, נקבות אחדות וגורים.
הנמייה נפוצה מאוד בקרבת יישובים, שם היא מוצאת בקלות את מזונה: עופות, זוחלים, מכרסמים, דו-חיים, חרקים וחלזונות, ולפעמים גם מזון צמחי – פירות וירקות שונים.
הנמיות זריזות ותוקפניות מאוד, חסינות לארס של נחשי צפע ומסוגלות לטרוף נחשים אלה. בהיותן משמידות נחשים, חולדות ועכברים, הן עשויות להביא תועלת לאדם, אך הן יכולות גם לפרוץ ללול תרנגולות ולגרום נזק רב.
נחשיל מצוי הוא נחש לא ארסי, קטן, דק ודומה לשלשול. אורך גופו מגיע ל- 40-35 ס”מ, והנקבות גדולות מן הזכרים. זנבו קצר ומסתיים בחוד נוקשה, שהנחש נועץ באדמה ונעזר בו לתנועה ואולי גם להגנה.
עיניו של הנחשיל זעירות ומעידות על אורח החיים התת-קרקעי שלו. הוא מתחפר היטב בקרקע, שם הוא שוהה רוב הזמן. רק בשעות הערב הקרירות הוא יוצא לפעילות מחוץ לקרקע. בקיץ אי-אפשר למצוא אותו. כנראה, הוא מתחפר לעומק רב יותר, ואינו יוצא אל הסביבה היבשה שמחוץ למחילתו.
ככל הנראה, מזונו הוא נמלים, טרמיטים וחרקים קטנים אחרים. תצפיות בשבי גילו שהנחש אינו בולע את הטרף יחד עם שריון גופו (השלד החיצוני של החרקים) אלא מוצץ את לשדם.
באביב, הנקבה מטילה 3-1 ביצים. כשהצעירים בוקעים מהביצים, אורך גופם כ- 7 ס”מ, והם עצמאיים.
נחש המים אינו ארסי. הוא חי במים מתוקים או בקרבתם, ומסוגל לשחות היטב, לצלול ואף להישאר בתוך המים זמן מה, הודות לריאותיו הארוכות, שהוא ממלא באוויר.
בשעת סכנה או כאשר מנסים לתפוס אותו, הוא מפריש חומר בעל ריח דוחה, מבלוטות מיוחדות הנמצאות ליד פי הטבעת שלו.
כיוון שלנחש המים אין ארס, הוא בולע את הטרף בשלמותו, בעודו חי.
מזונו הוא דגים, צפרדעים ודו-חיים אחרים, וכן סרטנים שהוא תופס בתוך המים או בסמוך להם או שלשולים, שהוא מוצא באדמה הלחה.
נחשי מים עלולים לגרום נזקים למגדלי הדגים, בעיקר בעונה שבברכות מגדלים דגיגים קטנים.
בסתיו הנקבה מטילה עד 16 ביצים בגומה שהיא חופרת בקרקע. באביב הצעירים בוקעים מן הביצים ומתפזרים בסביבה.
צילום התמונה: אייל ברטוב
הנחליאלי הזנַבתָן הוא ציפור שיר עדינה. על גבו נוצות בצבע כחול-אפור, בגחון ובחזה הנוצות לבנות, ואילו בבטן ובבסיס הזנב הנוצות צהובות.
בקיץ, עונת החיזור וגידול הצאצאים, צבעיו של הזכר עזים במיוחד: הנוצות על גחונו – שחורות, ועל בטנו – הצבע צהוב בוהק.
שמו של הנחליאלי הזנבתן ניתן לו בשל המקומות שהוא מעדיף לשהות בהם, ובשל מבנה גופו: הוא מעדיף לשהות במקומות לחים ובקרבת מים: על גדות נחלים, בשדות ובגינות מושקות; הזנב שלו ארוך במיוחד – עד 10 ס”מ (כמחצית מכל אורך גופו). בעת הליכה הוא מנענע את זנבו מעלה ומטה, בצורה ובקצב אופייניים.
הציפור ניזונה מזבובים ומחרקים קטנים, שהיא מוצאת בסביבה הלחה.
הנחליאלים מגיעים לישראל בעונת הסתיו, וחלק מהם חורפים אצלנו (נשארים כאן כל החורף). באביב הם נודדים צפונה, אל אתרי הקינון שלהם באירופה ובאסיה. אחרים רק חולפים דרכנו במסלול נדודיהם מאירופה ומאסיה אל נאות המדבר בסהרה, שם הם שוהים בעונת חורף, ובאביב – בדרכם חזרה צפונה.
הנחליאלים נודדים בלילה בלהקות גדולות – עד אלפי פרטים. למרות גופם הקטן והעדין, הם בעלי כושר תעופה מרשים: הם יכולים לעוף מרחק של מאות קילומטרים בלילה אחד!
צילום התמונה: אייל ברטוב
החומט נחושית עינונית הוא הנפוץ ביותר בחומטים בישראל, ואפשר לראותו כמעט בכל האזורים בארץ.
אורך גופו עד 23 ס”מ, ואורך זנבו הארוך כמחצית מאורך כל הגוף.
שמו ניתן לו על שום צבעי גופו: חום-נחושת וכתמים דמויי עיניים, המשובצים בכל הגוף.
החומט מתחפר היטב באדמה, והוא פעיל בעיקר מתחת לקרקע. לעתים רחוקות אפשר לראות אותו מתחמם בשמש, ויש סיכוי טוב יותר למצוא אותו מתחת לסלעים ולאבנים.
מזונו: חרקים ופרוקי רגליים קטנים, שהוא לוכד בעת החפירה בקרקע או מתחת לאבנים.
הנקבה משריצה 5-10 ולדות, כלומר – היא אינה מטילה את הביצים אלא שומרת אותן בגופה עד שהצעירים בוקעים מן הביצים ויוצאים מגופה. נדמה כאילו הנקבה יולדת אותם.
הצאצאים עצמאיים מיד לאחר ההשרצה. הם מתפזרים בשטח, מסוגלים לצוד טרף ואינם זקוקים לטיפול ההורים.
הלטאה נחושית נחשונית שייכת למשפחת החומטיים. צבע גופה חום-זית או דמוי נחושת, ומכאן שם הסוג – נחושית. הנחושית היא אנדמית לאזור ישראל-לבנון, כלומר – זה המקום היחיד בעולם שהיא נמצאת בו. בארץ אפשר למצוא אותה ממרכז הארץ וצפונה, בחורשים, בחורשות ובשיחיות.
גופה של הנחושית מותאם להתחפרות באדמה, ולכן היא משתייכת לקבוצת החומטים התת-קרקעיים. אורכה יכול להגיע עד 40 ס”מ, וצורתו גליל צר. רגליה המנוונות שבצדי גופה, נראות כבליטות קטנטנות וחסרות אצבעות. מכיוון שהרגליים המנוונות אינן יכולות לסייע לתנועה, היא מתקדמת בתנועות התפתלות של הגוף, המזכירות את תנועת הנחש. המראה דמוי הנחש של הנחושית, הוא שהקנתה לה את שם המין: נחושית נחשונית.
פתח האוזן שלה קטן. הלסת העליונה מכסה-חופה על הלסת התחתונה, כנראה כהגנה מפני חדירת חול לפה בעת ההתחפרות.
הנחושית משחרת לטרף ביום. היא זוחלת בין הצמחים, כשצבע גופה מקנה לה הסוואה טובה, ולוכדת חרקים ופרוקי רגליים קטנים.
הנקבה משריצה, כלומר – היא אינה מטילה את הביצים המופרות, אלא הן מתפתחות בבטנה עד שהעוברים מסיימים להתפתח. הצעירים בוקעים מן הביצים בתוך גוף האם, ויוצאים החוצה בזחילה, ונראה כאילו הנקבה יולדת את הצאצאים. אחר-כך גם שרידי הביצים נפלטים מגוף הנקבה, והיא עוזבת את המקום. הצעירים אינם זקוקים לטיפול. הם עצמאים מיד לאחר ההשרצה.
הפרחים הגדולים של נורית אסיה בולטים למרחוק בצבעם האדום הבוהק. כיום ניתן לראות שפע של פרחי נורית בחורף ובאביב, אך לפני שנים קשה היה למצוא שפע שכזה. בזכות הגדרתו כצמח מוגן האסור בקטיף, אנחנו נהנים מפריחתו כיום. אך אסור לשכוח, הוא עדיין מוגן! מתחת לפני הקרקע שני סוגי שורשים של הנורית: שורשי יניקה ארוכים ודקים ושורשי אגירה קצרים ועבים, השומרים בתוכם את החומרים המיועדים לנביטת הצמח בשנה הבאה. בחורף מתפתחת משורשים אלה שושנת עלים. העלים ירוקים וגזורים. באביב עולים ממנה גבעולי הפריחה השעירים הנושאים עליהם עלים נוספים. בראש כל גבעול קבוצות של עד 5 פרחים. אמנם חייו של כל פרח כזה נמשכים רק ימים אחדים, אך עונת הפריחה של הצמח כולו נמשכת זמן ממושך למדי – ממארס ועד מאי. הפרח הגדול מרשים מאוד בצבעו האדום ובמרקם המבריק שלו. במרכזו אבקנים כהים וצפופים. ישנן גם נוריות אסיה שצבע פרחיהן אדום-כתום, ויש אף נוריות כתומות, אך הן נדירות.
