הראשונים שהתיישבו בחצר אום אל-עלק עצמה היו אנשי “השומר הצעיר” ממרכז אירופה ומִלְבוּב, מראשוני העלייה השלישית, שעלו ארצה בקיץ 1920. עבודתם הייתה בחפירת תעלות לניקוז ולייבוש הביצה שנוצרה ממי המעיינות וממי נחל התנינים (ואדי תמסחי, בפי הערבים) למרגלות הרמה. אמנם הם עלו חדורי אמונה ציונית לוהטת, אך המציאות שנתגלתה להם באום אל-עלק, קשיי העבודה הפיזית שלא הורגלו לה, המחלות, החמסינים והעדר ציוד בסיסי המתאים לאדם שבא מאירופה, הכריעו אותם. בתוך חודשים ספורים התפזרו כל אנשי הקבוצה לכל עבר. אחדים מתו בקדחת, אחרים עזבו את הארץ או עברו למקום אחר. היו גם שהתאבדו. לא לחינם נקרא המקום בעגת אותם ימים “אוּמְלָלֶק!”
קבוצות אחדות נוספות הלכו בעקבותיהם וניסו להתיישב ברמת הנדיב, על האדמות שבבעלות חברת יק”א, שהפכה לאחר זמן לפיק”א. חלקן גם הצליחו להקים משק חקלאי קטן משלהן, בחסות הפקידים, אך אף קבוצה לא הפכה ליישוב של קבע.
במקביל, בחצר שוּני, היו קבוצות פועלים נוספות שעסקו בחקלאות, בייבוש הביצה ובהכשרת הקרקע לקראת הקמת המושבה בנימינה, על פי חזונו של הברון רוטשילד. בנימינה אכן הוקמה בראשית 1923, ונחשבה באותן שנים ליצירת פאר של ממש מבחינת התנאים המעולים שקיבלו המתיישבים.
ההרכב האנושי של מייסדי המושבה היה מגוון ומעניין: בני איכרים, מהמושבות הוותיקות, משוחררי “הגדוד העברי”, בוגרי בית הספר החקלאי “מקוה ישראל”, עולים מארצות הברית ובעלי אמצעים מבין איכרי זכרון יעקב.
הניסיון האחרון של התיישבות ברמת הנדיב עצמה היה ב-1937, כאשר קבוצה מאנשי פלוגות בית”ר עלו והתיישבו בחצר אום אל-עלק, ומאוחר יותר גם בשוני. הם הקימו יישוב “חומה ומגדל”, שנקרא “תל צור”, וקיוו להצליח במקום שקודמיהם נכשלו: להקים יישוב של קבע על אדמת רמת הנדיב.
בתל צור אמנם נוצר מעין קיבוץ חקלאי, שאנשיו עיבדו אדמות ברמת הנדיב ולמרגלותיה, והמקום הפך גם לבסיס החשוב ביותר לאימונים ולפעולות של מחתרת האצ”ל, אך בסופו של דבר לא נתנה להם חברת פיק”א אישור להתבסס כיישוב עצמאי על הרמה, והם הקימו בשנת 1946 את “נחלת ז’בוטינסקי” כמושב חקלאי, בשולי המושבה בנימינה.
כך, למרות הניסיונות המרובים, מעולם לא קם יישוב של קבע על אדמת רמת הנדיב, שבאותן שנים כבר יועדה להקמת גן הזיכרון וחלקת הקבר לברון רוטשילד ולרעייתו. אף שהביצוע נדחה עוד שנים אחדות, זו הייתה רוח צוואתו של הברון עצמו.
כתב: אמנון להב
