אז מה התוכניות שלך?
זמן קריאה: 7 דקות
חלי יעקבס, המנכ”לית החדשה של רמת הנדיב, מביאה איתה נוכחות, אנרגיה ומבט קדימה. ישבנו איתה לשיחת היכרות ושמענו על תפיסת העולם שלה ועל התוכניות לטווח הקצר והארוך
המלחמה גרמה לנו לשנות פוקוס ולשים דגש על עשייה המקדמת ריפוי והחלמה, אבל את החיפוש אחר מנכ”ל/ית חדש/ה לא השהינו, ולפני מספר חודשים הצטרפה אלינו חלי יעקבס. חלי מביאה עימה אנרגיות חדשות, צבע, נוכחות, ניסיון רב בניהול שטח ותיירות וחיבור עמוק לטבע. עכשיו הגיע הזמן שגם אתם תכירו אותה, תשמעו מהיכן באה ולאן בכוונתה לנווט את הספינה.
ספרי קצת על עצמך. מאיפה את?
“אני גרה בשדה אילן בגליל התחתון, ליד כפר תבור, ובירושלים. אימא לארבעה ילדים גדולים ויש לי נכדה בת ארבע. יש לי גינה גדולה שמבטאת את החיבור שלי לאדמה. בביתי השני בירושלים, שבו אני מתגוררת עם זוגתי ועם ילדיה המתבגרים (שתיים מבנותיי ונכדתי מתגוררות גם הן בעיר), חסרה לי החוויה הפשוטה של לפתוח את הדלת ולדרוך על אדמה. גדלתי בקריות. אבי, שנפל במלחמת יום הכיפורים, היה בן קיבוץ בארות יצחק. בילדותי הרביתי לבלות עם סבא וסבתא בקיבוץ. הסביבה הקיבוצית, השדות, החקלאות וההתיישבות מאוד חזקות בחיים שלי, כמו גם העולם היהודי “.
מה עשית לפני שהגעת לרמת הנדיב?
“בשבע וחצי השנים האחרונות הייתי מנכ”לית תיירות ניר דוד ועסקתי בניהול שטח מאוד מגוון. ניהלתי את פארק המעיינות ואת “גן גורו”, ובמקביל ניהלתי אירוח והקמתי אתר גלמפינג ראשון וייחודי מסוגו. לפני כן, כעצמאית, עבדתי כיועצת עסקית באזור הצפון, בעיקר לעסקים בתפר שבין חקלאות ותיירות, והסתובבתי בעולמות של משאבי טבע, אנשים וערכים. למדתי ארכיאולוגיה (חפרתי בתל דור), היסטוריה ומקרא, ואחר־כך למדתי תואר שני במינהל עסקים ובמערכות מידע וגם תואר שני במשפטים. בשנתיים האחרונות למדתי תכנון במרחב הכפרי בטכניון ואני חברת רשת מעוז, העוסקת בפיתוח מנהיגות”.
הסביבה הקיבוצית, השדות, החקלאות וההתיישבות מאוד חזקות בחיים שלי, כמו גם העולם היהודי
"יש לי גינה גדולה שמבטאת את החיבור שלי לאדמה"
ספרי על השנים שבהן ניהלת את תיירות ניר דוד.
“השנים המרכזיות שלי שם היו מאתגרות ואינטנסיביות: הן התחילו בתקופת הקורונה, עברו במאבק על נחל האַסי והסתיימו במלחמה. הן דרשו פיתוח מיומנות בניהול משברים. ראיתי את השחיקה בסולידריות, באמון וביחס של אנשים לסביבה, שנבע בעיקר מחוסר תכנון ומקושי לנהל מערכת יחסים בין אנשים ובין האדם לטבע. השחיקה הזאת יצרה סוג של כאוס חברתי ואקולוגי. הרגשתי צורך להשתמש ביכולות שלי כדי לייצר שינוי.
אירועי האסי גרמו לי ללכת ללמוד תכנון במרחב הכפרי בטכניון כדי להבין איך תכנון מיטיב ישפיע על איכות החיים שלנו, על מצבנו הכלכלי, על מערכות היחסים שלנו ועל הבריאות. אתר הגלמפינג שהקמתי הביא בשורה בעולמות של אחריות על חוויה, כי בסופו של דבר האדם אחראי על החוויה שלו ואנחנו רק יכולים לתת לו פלטפורמה טובה. למשל השירותים והמקלחות באתר הם ברמה הכי גבוהה שיש, אבל משותפים, כמו המטבח, מתוך תפיסה אקולוגית שלא צריך לחבר כל מבנה לביוב, אבל גם כתפיסה שחיברות היא חלק מאחריות. כשאנחנו רואים את האחר, אנחנו מבינים שמה שאנחנו עושים ישפיע עליו ואז הסיכוי שנזיק קטן יותר. בעמק המעיינות למדתי המון מהתבוננות בשני מיליון אנשים בשנה, איך אפשר לנהל את החיבור בין האדם לטבע.
כשפרצה המלחמה גיליתי שמחפשים מנכ”ל ברמת הנדיב, וראיתי בכך הזדמנות לתעל את כל הכאבים לעיסוקי היומיומי”.
חיברות היא חלק מאחריות. כשאנחנו רואים את האחר, אנחנו מבינים שמה שאנחנו עושים ישפיע עליו ואז הסיכוי שנזיק קטן יותר
איך עוד מחברים בין אדם לטבע?
“רמת הנדיב שמה לעצמה כמטרה להפוך את המרחב הזה למקום מפגש משמעותי בין אדם לטבע בהיבט התכנוני, המחקרי והמדעי. להוביל תפיסה שיודעת לשאול את השאלות הנכונות, לחפש תמות מארגנות לרעיון הזה ולפתוח את המרחב באופן מיטיב ומשפיע לשיחה עמוקה, שהיא גם פיזית דרך הליכה ומפגש.
אני מאמינה שככל שנבין שהמרחב משותף לכולנו, מערכות היחסים שלנו ישתפרו ויהיה לנו פחות צורך לריב בכל התחומים. אני לא אומרת את זה בהיבט הרוחני, אלא בהיבט התשתיתי העמוק.
יש ילדים שחושבים שעגבנייה גדלה בסופר ולא יודעים שהעז או הפרה נותנת להם את השוקו, אין להם חמלה לצומח ולבעלי חיים. כשאנחנו מאבדים חמלה, לא אכפת לנו לזרוק לכלוך בשטח ולחנות על שדה חיטה של מישהו, כי אנחנו לא מבינים שהרסנו לעצמנו את הפיתה של ארוחת העשר למחרת.
יד הנדיב, באמצעות רמת הנדיב, החליטה שיש פה הזדמנות משמעותית לייצר שינוי ארוך טווח לשנים רבות קדימה בנושא.
אני שמחה שאני יושבת היום בכיסא הזה, וכבר עכשיו אנחנו מתחילים למצוא את הדרכים לעשות, לפתח ולהוסיף על מה שאחרים כבר עשו לפניי, מתוך מחויבות לדורות. אני מרגישה שבתוך המלחמה אחד הדברים המאפשרים להרים ראש הוא להסתכל אחורה וקדימה. עכשיו אנחנו חווים אירוע טראומתי בציר הזמן של מדינת ישראל, אבל מה שאנחנו עושים היום ישפיע בעוד 150 שנה. זו גם התמצית של מורשת רוטשילד, וכבוגרת החוגים ארכיאולוגיה והיסטוריה – זה מאוד מרגש אותי”.
אני מאמינה שככל שנבין שהמרחב משותף לכולנו, מערכות היחסים שלנו ישתפרו ויהיה לנו פחות צורך לריב בכל התחומים. אני לא אומרת את זה בהיבט הרוחני, אלא בהיבט התשתיתי העמוק.
איזו היכרות מוקדמת הייתה לך עם רמת הנדיב?
“בילדותי הייתי כאן במסגרת טיול בית ספר לזיכרון. המון שנים חשבתי שנטעתי כאן עץ לזכר אבי שלי, אבל אני לא בטוחה. זכרתי שזה מקום מאוד יפה, ידעתי ששביל ישראל עובר פה, אבל לא יותר מזה. במהלך תהליך המיון הגעתי הנה כמה פעמים, הסתובבתי בפארק ובגנים ורציתי להרגיש את האנרגיה”.
מה באמת הרגשת כשהגעת הנה?
“שכאן אפשר להירגע ושיהיה בסדר. ראיתי כמה המקום מטופח ומאוד מכבד את המבקר, את האדם ואת הטבע, וזה בלט לי דווקא כי הגעתי מאזור שעבר דברים מאוד לא מכבדים. באנגלית יש כמה מילים למילה ‘כבוד’ – respect, dignity, honor, וכאן כל המשמעויות האלה מתממשות”.
איך את רואה את המשימה שלך פה?
“חצי שנה אחרי המלחמה הרגשתי שזה אי של שפיות, ככל שהעמקתי בתוכנית האסטרטגית והרגשתי שיש כאן legacy במובן העמוק (בעברית אין לזה מילה, כי כשאומרים מורשת ומסורת מיד חושבים על משהו דתי). כשהבנתי את גודל המשימה שנפלה לידיי, התברר לי שיש בה גם חדשנות ויזמות ושאצטרך לחבר בין שני הדברים האלה. זה היה לי מדויק, כי אני חושבת שאי־אפשר לעשות כלום בלי היסטוריה וקרקע יציבה של legacy ובלי חזון. זו גם המורשת של רוטשילד: חדשנות, יזמות, אומץ וחזון. תכנון הוא כולו עתיד, אבל חשיבה מתכננת היא על בסיס ידע, נתונים ועבר”.
“כשהתחלתי את הבירור התעסוקתי, עשיתי שיחות עם המון אנשים והגעתי למסקנה שיש כאן פער בכמה סגמנטים: תושבי הסביבה מכירים את רמת הנדיב היטב, אבל דרומה מקיסריה וצפונה מיקנעם רוב האנשים יודעים שיש כאן גנים מהממים אבל לא יודעים על פארק הטבע; בקהילה המקצועית רמת הנדיב היא מגדלור של איכות שמירת טבע בשילוב מחקר ומדע, אבל אנשי תיירות ואנשים מהיישוב פחות מכירים את המקום”.
התוכנית היא לנסח את מערכת היחסים בין אדם לטבע, לשאול הרבה מאוד שאלות, ללמוד אותה בהרבה תחומי ידע, וגם לייצר פה פעילות, תכנים וחוויות שיצליחו להוביל אנשים להיות סקרנים, למדנים, נרגשים, צועדים, מטיילים.
מה את מתכננת לעשות?
“חשוב לי להגיד שאני לא מתכננת לבד. יש פה צוות שאוחז בהרבה מאוד ידע צבור שמדהים אותי כל פעם מחדש, ויש מעטפת של אנשי מקצוע. זו עגלה מלאה במובן הכי עמוק של המילה. התפקיד שלי כמנכ”לית הוא לנהל את הריקוד הזה, לפעמים יותר בהקשבה ולפעמים יותר בקבלת החלטות ובהתווית מדיניות. התוכנית היא לנסח את מערכת היחסים בין אדם לטבע, לשאול הרבה מאוד שאלות, ללמוד אותה בהרבה תחומי ידע – ממדע אזרחי ועד אקולוגיה, חינוך, אומנות, פדגוגיה, חוויה, וגם לייצר פה פעילות, תכנים וחוויות שיצליחו להוביל אנשים להיות סקרנים, למדנים, נרגשים, צועדים, מטיילים. על זה אנחנו עובדים עכשיו.
הרחיבי קצת על התוכניות לטווח הקצר והארוך.
אנחנו עובדים עכשיו על תוכנית לטווח הקצר – איך להביא הנה יותר אנשים שיסתקרנו ללמוד ולהבין את הקשר אדם–טבע. בטווח הארוך המטרה היא לתכנן את המרחב כולו ככזה שאנשים ירצו לבוא אליו ושנצליח לגרום להם להיות חלק מהדבר הזה.
התוכנית האסטרטגית עושה צמיחה טבעית ונורמלית בהתחשב בכך שהעולם כל הזמן משתנה ושצריך לעשות אינטגרציה בין אסטרטגיה ופרקטיקה לבין כל ההיבטים שמביאים אנשי המקצוע. אם נעשה את זה נכון, זה יקרה”.
“בטווח הקצר מאוד אנחנו הולכים לעשות שינוי ולהקים תחנת מידע שתפקידה יהיה לעודד אנשים להגיע לפארק הטבע. נאריך את שעות הביקור ואת עונות הביקור ונייצר עוד סיבות להגיע הנה. בקיץ עשינו פה מיני־סינמטק ואנחנו מתכננים להמשיך עם זה. צפוי להיפתח בית קפה נוסף שיהיה פתוח בשבתות ובערבים, ונוסיף תכנים שיגרמו לאנשים להגיע הנה ולהיפגש, כמו סיורים, מפגשים ומופעים. התימה המשותפת תעסוק בנושאי אדם וטבע. התפיסה הזו תלך ותשתכלל בדומה ל’מרכזי תרבות’, כמו הספרייה הלאומית, מכון ון ליר ומקומות שרוצים לגעת בלבבות מתוך תפיסה שחוויה טובה עשויה לחולל שינוי”.
הרבה אנשים מגיעים לרמת הנדיב ומרגישים חו”ל. איך את רואה את זה?
“בסוף אנחנו לא חו”ל. מזג האוויר אחר, התרבות, מדיניות המים. הסתובבתי הרבה בחו”ל וראיתי שגם הם נמצאים בנקודות שבר.
למשל וילה בורגזה ברומא היא אחד הגנים היפים וראיתי איך עומס המבקרים שם משפיע ואיך הפוטו־אופ זה כל מה שמעניין אנשים. בעצם אף אחד לא באמת מנהל את המפגש הזה ומפגשים טובים צריכים להיות מנוהלים. בסופו של דבר, המשימה העיקרית שלנו היא במדינת ישראל, שבה יש אתגרים מאוד מסוימים של צריכת מים, של אוכלוסיות שמצד אחד אין להן חמלה לעץ ומצד שני אוכלוסיות שמעולם לא פגשו אחרות וכאן יש הזדמנות להפגיש אותן. אם המרחב יהיה מנוהל ומתכונן נכון, הוא יפעל את פעולתו. אני רוצה שנהיה מודל לדוגמה, שכל מבקר ישאל את עצמו ‘מה עשו במקום הזה שזה מרגיש ככה ואיך אני לוקח את זה איתי?’ לשם כך צריך לפתח סקרנות, אחריות ומחויבות”.
תודה, חלי, ושיהיה בהצלחה!
“תודה ושתהיה שנה טובה”.
אהבתם? הצטרפו בחינם לרשימת התפוצה וקבלו מדי חודש כתבות ועדכונים על פעילויות לכל המשפחה – להרשמה
יש לך שאלה? נשמח לעזור
