בין ברכה לשיטפון: שיחה על ניהול מי נגר

ב-20 בנובמבר האחרון קרס מד הגשם ברמת הנדיב. לא מדובר במטאפורה – המכשיר פשוט עלה על גדותיו כשלמעלה מ-190 מילימטרים של גשם ירדו ללא הפוגה בתוך שש שעות בלבד. כמות כזו של גשם, כשליש מכמות המשקעים השנתית באזור, בפרק זמן כה קצר לא תועדה מאז החלו המדידות ב-1921. מה שהחל במראות מרשימים של זרימות בפארק הטבע – ערוצים שוצפים ונחלים שעד אתמול נשאו את התואר “אכזב” ולפתע התמלאו חיים – הסתיים בדרכים הרוסות, אבנים וסלעים שנסחפו ונזקים משמעותיים לתשתיות. אבל נתיב ההרס הרטוב הזה איננו שמור רק לאירועי גשם קיצוניים. גם בגשמים ‘שגרתיים’ יותר, נראה לא פעם את הנחלים מציפים כבישים ואת מערכת הניקוז העירונית עולה על גדותיה.

כדי להבין מדוע זה קורה ומה ניתן לעשות בנידון פנינו לאורי מורן, אקו-הידרולוג המתמחה בתכנון וניהול מי נֶגֶר. אנחנו פוגשים אותו ברמת הנדיב, בתום סיור עם דר’ צח גלסר, מנהל הפארק הטבע, כדי לתכנן את פעולות השיקום בעקבות אירוע הגשם המדובר וכדי להציע מה ניתן לעשות כדי לנהל טוב יותר את זרימת המים באירוע הגשם הרציני הבא. 

מֵי נֶגֶר: מים שזורמים על פני הקרקע.  זרימת המים מתרחשת כאשר האדמה ספוגה עד למקסימום יכולת הספיגה שלה. במצב כזה, המים אינם יכולים לחלחל לתוך הקרקע ונישאים על פניה. (ויקיפדיה)

“נגר הוא אחד המופעים של זרימת מי גשם”, מסביר מורן. “כשטיפת גשם פוגשת בקרקע כל מיני דברים יכולים לקרות: לפעמים הקרקע מתרככת ולפעמים היא נאטמת. לפעמים יש חלחול של מים כלפי מטה, לתוכה, ולפעמים יש נגירה. רגע המפגש הוא רגע קריטי, צומת החלטות שקובע לאן המים ילכו. נגר הוא רק אחת מן האפשרויות.”

“הנגר לא נשאר כגוף מים אחיד – חלקים ממנו הולכים לאיבוד בדרך”, ממשיך מורן, “הוא נכנס לכיסי קרקע, נתקל בשורשים, מחלחל ויוצא במקום אחר כמעיינות. העקבות שהמים משאירים מאפשרים יצירה של מערכת אקולוגית. אם אנחנו רוצים להעשיר את המערכות האקולוגיות ולאפשר ליותר מהן להיווצר ולהתקיים אנחנו צריכים לספק להן את משאבי המים. כלומר בראש ובראשונה לא להפוך את פני הקרקע הטבעיים לכביש או למדרכה.”

בישראל ההולכת ומצטופפת, המרחבים הפתוחים שפעם ספגו את מי הגשם הולכים ונעלמים תחת תנופת הפיתוח המואצת. “הנגר יורד מההר ומגיע לעמקים והעמקים הולכים ומצטופפים.” מתאר מורן, “שטחי הבנייה מוקמים על מה שהיו פעם אזורי הצפה טבעיים. ואז לאן נותר למים ללכת? לנתיבי איילון, לכבישים, לשכונות, לבתים.”

בשנים האחרונות מתפתחת בישראל גישה המתייחסת לכל אגן היקוות – האזור שממנו מתנקזים המים לנחל מסוים – כיחידה אחת שלמה. גישה זו, הנקראת “ניהול נגר אגני אינטגרטיבי”, מביאה בחשבון את המערכת כולה: רשת ערוצי הנחל, אזורי החלחול וההצפה שסביבו, שטחים חקלאיים ומסדרונות אקולוגיים. הגישה ההוליסטית לנושא מתבטאת גם בעידוד מעורבותם של כלל הגופים המעורבים בתכנון או מושפעים ממנו: רשויות, משרדי ממשלה, חקלאים, רשות המים וגופי שמירת טבע. הניסיון המצטבר מראה כי הגישה הזו, המשלבת גם פתרונות הנדסיים עם הבנה אקולוגית, מצליחה לא רק בהפחתת נזקי הצפות, אלא גם בשיקום מערכות טבעיות ובשימור מי תהום. בישראל מי שאחראית לאגד את הידע בתחום ולקדם את המיומנות המקצועית של כל העוסקים בו היא ‘אגמא’,  מרכז ידע לאגני היקוות, נגר ונחלים. 

הגישה המתקדמת לניהול נגר מבוססת על התייחסות לנגר העילי כאל משאב שיש בו תועלת רבה לאדם ולטבע ולא כאל מטרד, וניהולו בראייה אגנית. במקום לסלק את הנגר במהירות האפשרית, ראוי לבחון אפשרויות למיתון הזרימה באמצעות אצירה (זמנית) ואגירה של הנגר לטובת ביסוס הטבע העירוני ולאחר מכן לטובת שימור אקוויפרים על ידי הפנייה לחלחול והחדרה לקרקע.

למרות התועלות המוכחות שלה הגישה לא זוכה עדיין לאימוץ נרחב בארץ. “הבעיה,” מסביר מורן, “היא שמקבלי ההחלטות בוחנים את העלות-תועלת במבט כלכלי מאוד צר. אם ניקח בחשבון גם את התועלות למשק המים, למערכות אקולוגיות ואפילו לרווחת התושבים ולא רק את מניעת הנזקים של מערכת הניקוז, אז המשוואה הכלכלית תשתנה לגמרי.” שינוי תודעתי כזה צריך לבוא יד ביד עם מדיניות ארצית שתעודד פתרונות ברי-קיימא לניהול מי נגר, כולל תמריצים כלכליים וגישה לידע ולמשאבים לרשויות המעוניינות בכך ושינויי חקיקה. “זה מתחיל בשינוי תודעה ביחס למשאב המים.” ממשיך מורן. “שינוי מדיניות וסבסוד על ידי המדינה של המערכות הללו למשל, בדומה למה שקיים בחו”ל, היה משנה מאוד את המצב.” 

צעד משמעותי בכיוון זה הוא המהלך לגיבוש תוכנית לאומית אסטרטגית לשימור ושיקום נחלי ישראל, שהוחל בו ב 2023 בשותפות של נציגים בכירים מרשות המים, מנהל התכנון, רשות מקרקעי ישראל, משרד החקלאות, לצד המשרד להגנת הסביבה ורשות הטבע והגנים. גם רשימת הנחלים המתארכת במרכז הידע של “אגמא” מעידה על השינוי שהולך ומתהווה בהטמעת עקרונות הגישה האינטרגטיבית. רק לאחרונה הצטרפו עוד חמישה נחלים מצפון עד דרום, לפרויקטי שיקום אקולוגי שזוכים לתקצוב משרד החקלאות ובטחון המזון כדי למנוע הצפות. 

בתפיסת הניהול האגני – במקום להתמקד רק בהסדרת הניקוז של הנחלים, מתוכננת מערכת הכוללת מספר רכיבים: 

• אגני השהייה של הנגר בשטחים הפתוחים, המסייעים למיתון זרימות המים וכן להפחתת כמות הנגר שמגיעה למורד הנחל ואחראית להצפות
• שיקום המבניות של הנחל, כלומר במקום נחל  שהוא תעלת בטון לחזור לנחל מדורג עם מסלע טבעי ונתיב מפותל
• שיקום הצמחייה הטבעית לאורך הנחל. הצמחייה משמשת כמייצבת גדות ולכן מונעת סחף וכן ממתנת את עוצמת הזרימה של המים 
• אזור ‘פֶשֶׁט הצפה’: שטח שבאופן טבעי מוצף כשיש משקעים רבים.  משמש ביומיום כ”פארק אקולוגי” ואזור להנאת הציבור ובשעת הצורך כאזור ויסות להצפות.

התוצאה היא מערכת המסוגלת להתמודד טוב יותר עם אירועי גשם קיצוניים, תוך מניעת הצפות מחד ושמירה על המגוון הביולוגי ויצירת מרחב ציבורי איכותי לתושבים מאידך.