לא כמו שזה נראֶה

בית שעומד על גבעה הוא מראה שרובנו מכירים, אך גבעה שהיא בעצם בית, זה כבר מחזה נדיר יותר. ארכיטקטורה הינה מקצוע עתיק יומין והיא הוגדרה בקרב אנשי אמנות לא פעם כאמנות נעלה. בכל העולם, מראם החיצוני של מבנים רבים, חושף בפנינו את הזרם האמנותי ואת התרבות של המקום ושל הזמן. מרכז המבקרים ברמת הנדיב מתנהג בדיוק להיפך. מבנה שמבקש להיות בלתי נגלה לעין. דווקא בהסתרה הזו, מגולמות ייחודיותו התרבותית ורוח הזמן.

מאז הקמתה, נמצאת רמת-הנדיב בהתפתחות מתמדת ואינה שוקטת על שמריה. הפעילות התיירותית והסביבתית הורחבה והועמקה וכמות המבקרים במקום הלכה וגדלה. עם ההתרחבות התעורר הצורך בהקמת מרכז מבקרים שיספק שירותי תוכן ונוחות למטיילים הרבים הפוקדים אותו. אבל, אליה וקוץ בה – מה עושה גוף סביבתי שהמבנה שהוא מבקש להקים אמור לנגוס בשטח הטבעי שלו? כיצד אוכלים מהעוגה ומשאירים אותה שלמה?

ירוק, מואר ומאוּוְרר

כיסוי הגג באדמה יוצר בידוד תרמי, מסייע לשמירת טמפרטורה נוחה בתוך המבנה ותורם לחיסכון באנרגיה. העצים והשיחים השתולים על גבי הגג, תורמים להקטנת זיהום האוויר ולהשתלבות המבנה בסביבה. גם על חיסכון בצריכת חשמל לתאורה ולמיזוג חשבו בתכנון: פנים המבנה מואר בתאורת אור יום הודות לתכנון המיוחד של הגג. שני החלקים של גג המבנה חוברו לאורכם בפס זכוכית Sky-light , שדרכה חודר אור יום למבנה ועוטף בתאורה “רכה” את מסדרונותיו הארוכים.

במבנה הותקנה מערכת מיזוג האוויר גאותרמית התורמת אף היא לחיסכון בחשמל. כדי לקרר את מרכז המבקרים מוזרמים ממנו מים בצינורות היורדים לתוך פירים שנקדחו באדמה עד לעומק של 40 מטר. בעומק האדמה המים מתקררים במהירות לטמפרטורת הקרקע וזורמים חזרה אל המבנה. כך הם מקררים את האוויר המוזרם אל חללי מרכז המבקרים וממזג אותם.

ויש גם אישור מהטבע

מה לדעתכם עושים חזירי בר כשחלק מהשטח הטבעי שלהם הופך למרכז מבקרים? מבקרים בו כמובן, בייחוד כשהמבנה נטמע בטבע ונראה ממש חלק ממנו. כשהוקם מרכז המבקרים, הם טיפסו על המבנה, נברו בקרקע המכסה אותו למצוא בה כל טוב, כמו פקעות, תולעים ועכבישים. זהו אמנם היה תו תקן הכי אותנטי שיכול להיות – הוכחה ניצחת להיטמעות המבנה בטבע, אבל הלו, חזירים, אתם הורסים את גינת הגג שלנו!