חסינים בפני השריפה הבאה

בעיצומן של שנות ה־80, כשאבי פרבולוצקי התמנה לתפקיד סמנכ”ל החברה להגנת הטבע, הוא החל לעבור על חומרים שהשאירו קודמיו ונתקל בתוכנית שעניינה אותו מאוד: הפיכת השטחים הטבעיים של רמת הנדיב לפארק טבע מנוהל, שישמור ויטפח את ערכי הנוף והמורשת התרבותית של המקום ויהיה פתוח לרווחת הציבור. בעיקר עניינה אותו, כמי שזה עתה סיים את לימודי הדוקטורט, העובדה שפיתוח הפארק היה מלווה במחקר אקולוגי.

התוכנית נכתבה בעקבות קשר שנוצר בין החברה להגנת הטבע לבין יד הנדיב, שניהלה אז גנים מאוד מטופחים המוקפים בכ־5,000 דונם של טבע לא מוכר. מלבד סקר טבע ונוף שנערך כאן בתחילת שנות ה־80 וכלל מיפוי של הצומח ושל הוואדיות, כמעט לא דרכה כאן רגל אדם. עד כדי כך, שלמרות ששריפה אדירה פרצה כאן ב־1980, לא היו ידועים היקפה ונזקיה.

אבי, שביקש להוביל את התוכנית מטעם החברה, שמע על השריפה, שמקורה היה בלול התרנגולים של קיבוץ מעיין צבי הסמוך. “לא ידעו להגיד לי מה ואיפה בדיוק נשרף”, הוא מספר, “כי באופן כללי, בשנות ה־80 לא היה נהוג לאסוף ידע על שריפות. שירותי הכבאות כיבו את השריפה והלכו, וכך פחות או יותר זה נגמר”.

רק כשמתאמצים, רואים את הסימנים

לצורך הדיון במשמעות הקמת פארק הטבע, הוקמה ועדה מיוחדת. פרט לאבי היו חברים בה מנכ”ל קרן רוטשילד דאז, ארתור פריד, מנהלי גני הנדיב, מנכ”ל החברה להגנת הטבע יואב שגיא, הארכיאולוג יזהר הירשפלד, היערן גבי שילר ממכון וולקני ואדריכל הנוף שמוליק בורמיל.

“כצעד ראשון וכחלק מכוונה ללמוד את המקום באופן יסודי, החלטנו למפות את הפארק ולהבין מה נשרף ואיפה”, אבי מספר. “כיוון שכבר עברו חמש שנים מהשריפה, לא ראו את הנזקים שלה בשטח. הסתובבנו והכול היה ירוק, כי השיחים כבר הספיקו להתחדש תוך שנה־שנתיים. רק כשעוצרים ליד השיח ומתאמצים, אפשר לראות את הסימנים: קצה הענפים העליונים שחורים, וחלק מהענפים התחתונים שרופים. בסופו של דבר, אחרי עבודה מאוד מאומצת של מיפוי כל השטח, יכולנו להעריך שנשרף כשליש משטח הפארק”.

אזור החיץ הראשון בארץ

ב־1990 כתבה הוועדה פרק המלצות שעסק בעיקר בנושא דילול צמחייה ורעיית צאן. “את ההמלצות הבאתי להוגו, מנכ”ל רמת הנדיב, כדי לתמוך בהקמת אזור חיץ בפארק. בו־זמנית כבר היו יוזמות לפיתוח שבילים בפארק. גם שיטה למניעת שריפות הייתה כבר קיימת: פועלים יומיים ניכשו את העשבים, אבל השאירו אותם בשטח, כי אי־אפשר היה לאסוף כמויות גדולות.

“אמרתי להוגו: זה לא יעיל, תביא עדר של פרות. ואז הוכנס העדר הראשון לרעייה בפארק, של משפחת אלטשולר מבנימינה שממילא רעה על גבול הפארק”. כך הוקם אזור החיץ הראשון בארץ, בין רמת הנדיב לשכונות הדרומיות של זיכרון יעקב.

מאז התרחשו עוד שלוש שריפות לאומיות, והידע סביבן המשיך להתפתח. השריפה ביולי 1995 באזור שער הגיא בכביש 1 תרמה להבנה שהטבע יודע להשתקם לבד: העצים והשיחים אוגרים בשורשיהם חומרי מזון שנוצרו בעלים בתהליך הפוטוסינתזה, ושומרים אותם בשורשים כדי שבבוא העת יוכלו להשתמש בהם.

הממשלה מתחילה להתערב

אחרי השריפה של 2010 הבינה הממשלה שהיא צריכה להתערב ובעקבות המלצות ועדה נוספת נמצא מימון להקמת אזורי חיץ. הפעם הקצה משרד האוצר לשיקום הכרמל 50 מיליון שקלים. גם קרן קיימת לישראל החלה לראשונה להכין אזורי חיץ בין יערות ליישובים ולהביא לשם רעייה. רשות הטבע והגנים הקימה יחידה שלמה למניעת התפשטות שריפות באזור הצפון.

בנובמבר 2016 כבר היה זה גל ענק של שריפות, שהכניס מדינה שלמה למצב של חוסר אונים בפני הלהבות. 1,700 מוקדים באזורים שונים ברחבי הארץ, שגרמו לנזקים קשים בעיקר בחיפה, ושבוע שלם של “לחימה”, הביאו איתם את התובנה הסופית שעוצמת הרוח והכיוון שלה הם הגורם החשוב מכל דבר אחר – הטמפרטורה, היובש או מקור האש.