חולם בהולנדית מגשים בעברית

את החופשות המשפחתיות בילדותו נהג הוגו יאן טראגו, יליד הולנד, לבלות ביער השחור שבגרמניה הסמוכה. שם, בין הירוק האינסופי לזרימות המים בהרים, הוא חלם על עבודה כיערן. “חייתי ונשמתי את היער, הייתי מביט שעות מוקסם בעבודת היערנים. עם אבא הייתי בונה במים סכרים קטנים ממקלות ומאבָנים”. אך בגיל 17 התרחש מהפך בחייו – היער הוחלף בחורש ים-תיכוני והמזג האירופי נמהל בניחוח ישראלי מחוספס. את החלום הוא מגשים כאן, בישראל, כמנכ”ל רמת הנדיב. כאן הוא מחבר כבר 26 שנים בין אהבתו הגדולה לגינון ולאסתטיקה עם האהבה למרחבים הטבעיים.

הוגו יאן טראגו איננו איש של דיבורים, בוודאי לא על עצמו, וגם איננו אדם של משרד, לכן הריאיון התקיים בטריטוריה הטבעית לו ביותר – האוויר הפתוח. יצאנו לבוקר של סיור ברחבי רמת הנדיב והאזור, ועל הדרך גילינו שיותר מאשר הוא איש של טבע, אדמה ומרחבים, הוא חוקר במהותו. בכל מקום הוא יחפש מה היה כאן קודם, מהו העבר של המקום וכיצד לשמרו כחלק מתכניותיו העתידיות של המקום.

כשמבקשים ממנו להעלות זכרונות ילדות, תמיד מעורב בהם טבע. “באזור מגוריי בילדות היה מתחם עם מקבץ של כ-15 עצי אלון ותיקים וגדולים. הם ישבו על תל ארכאולוגי. על אחד העצים בנינו בית עץ. כדי להגיע אליו הייתי צריך לטפס על העץ הראשון, ממנו לעבור לעץ הבא, וככה להמשיך עד לבית העץ שלנו. שם ביליתי שעות רבות”.

מפועל פשוט התקדמת לניהול המקום. גם זה היה במקרה?

“בשנת 91′, עם פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה, מנהל הגנים עזב לחו”ל. אז קיבלתי את האחריות על הגנים. בהמשך ניהלתי את המשתלה ואחר כך גם את כל פארק הטבע. רמת הנדיב ואני צמחנו יחד. במהלך השנים המקום התפתח מאוד, הקמנו את מרכז המבקרים, השקענו רבות בניהול ממשק ובמחקר”.

במרוצת הזמן התפתחה רמת הנדיב בליווי קרן יד הנדיב ותחת ניהולו של הוגו והפכה להיות גוף מרכזי משפיע בתחומי טבע וסביבה והובילה מהלכים רבים לקידום ערכי הקיימות באזור. את השקעתה של רמת הנדיב בתחומים אלה בקרב הקהילה האזורית מסביר הוגו דרך ההתפתחות האישית שלו בתחום:

“בתחילת הדרך כגנן חדש, הסתכלתי על הגן ועל המשתלה באופן נקודתי. לאחר מכן, אתה מרים מבט אל הגן ומבין שהגן אינו נפרד מהמרחבים הטבעיים שמקיפים אותו ושאי-אפשר להתייחס לרמת הנדיב כאל בועה נפרדת. כשמרחיבים את הפרספקטיבה מבינים שהמרקם האזורי מורכב מטבע ומחקלאות וכמובן מאנשים. כשמתבוננים באנשים ובחקלאות, אתה מבין שלכל זה יש היסטוריה ומורשת אזורית ארוכת שנים ושחשוב כל הזמן לפתח ערנות לכל מה שהתרחש ומתרחש מסביב”.

מניין מגיעה האהבה לאסתטיקה?

בבית הספר היסודי לא הייתי תלמיד אידאלי. הלמידה שלי נעשתה תמיד בחוץ, בטבע. בכל השפות שאני דובר אני פחות קורא ובעיקר אני מצייר. התשוקה לאסתטיקה מתחילה אצלי בחיבור לטבע. הטבע לפני הכול הוא אסתטיקן גדול. אז במקום להמציא עיצובים חדשים למרחב, אני מעדיף לחקור את האסתטיקה הטבעית והסביבתית שנוצרה במקום. המקומות שבהם התערבות האדם השכילה להשתלב במרקם הטבעי מציגים בעיניי את האסתטיקה הנעלה ביותר. זוהי תרבות שיוצרת שינוי תוך השתלבות ואינה בונה את עצמה דרך הרס הקיים. גם ברמת הנדיב אנחנו מנסים כל הזמן להשתלב בקיום האזורי, והקיום הזה כולל את צורכי האדם, הטבע והחקלאות. אנחנו לא יכולים להסתכל רק על עצמנו פנימה. סביב הגן משתרע פארק הטבע, וסביב פארק הטבע קיימים יישובים שכל הזמן הולכים ומתפתחים. אנחנו רואים את עצמנו כחלק מהקהילה ולא במנותק ממנה”.

וזו הסיבה שהקמתם לפני כארבע שנים את “השותפות לקיימות אזורית”?

“בדיוק כך. הבנו שאנו צריכים לשלב כוחות עם כל המרחב הסובב אותנו ועם הקהילה הנהדרת שבו. המטרה הייתה לפעול יחד עם הרשויות והתושבים באזור למען שמירה על הצביון הייחודי של האזור, למעננו ולמען הדורות הבאים. חלק מהחיבור למרחב הוא גם עידוד החקלאות האזורית ועידוד כלכלה בת-קיימא. אני רוכב באזור כבר 20 שנה על אופני הרים. למדתי להכיר את כל שטחי החקלאות, הכרמים והיקבים בסביבת בקעת הנדיב. הם חלק בלתי נפרד מהמרקם האזורי. הרכיבה בשטח מחברת אותך למקום. אתה מבין שאתה חלק ממשהו הרבה יותר גדול.”

נבחרי הציבור צריכים לחשוב איך הם רוצים לראות את האזור בעוד 20 שנים ולוודא שלא נגיע למצב שנצטרך “לייבא” שני צבאים מרמת הגולן לרמת הנדיב כדי להגיד שיש לנו כאן טבע ובעלי חיים”.

לכן, אני חושב שהמהלך להקמת האשכול האזורי הוא מהלך נבון ואמיץ של ראשי הרשויות, שהשכילו להבין את היתרונות הגלומים בו. אני קורא לכל המועמדים לבחירות הקרובות ובוודאי לכל מי שייבחר – שִמרו על רציפות שלטונית וקַדמו את המהלך שהחלו בו קודמיכם לתפקיד. האשכול הוא ההזדמנות הגדולה ביותר שהרשויות נתקלו בה בשנים האחרונות. דרך האשכול תוכלנה הרשויות לגייס משאבים רבים שבעבר, כרשויות נפרדות לא יכלו להשיג. בנוסף, יש חשיבות עצומה לכך שהאשכול העתידי יתנהל בדרך מקיימת של שותפות ושקיפות על כל המשתמע מכך, אחרת, סיכויי הצלחתו יהיו קלושים”.

לסיום הסיור והריאיון, הגענו לפינה האהובה עליו – מנצור אל-עקב (חורבת עקב), הנמצאת בראש המצוק המערבי של רמת הנדיב, מול הים. “המקום הזה מסביר את עצמו”, הוא אומר. “זוהי עדות חיה לחוכמת הקדמונים. מקום שמחבר בין נוף ים-תיכוני מרהיב, שטחי חקלאות, מורשת וארכאולוגיה. כאן אפשר ללמוד מן העבר ולהביט אל העתיד, מעבר לקו האופק”.

אהבתם? הצטרפו בחינם לרשימת התפוצה וקבלו מדי חודש כתבות ועדכונים על פעילויות לכל המשפחה – להרשמה