העצים שהצילו את חַיַּי – סיפורה של שלומית

אביה למד יערנות בהולנד ועלה לישראל חדור תחושת ציונות. במקום גן הילדים הקלאסי היו לה היערות חבריה הטובים ונוף ילדותה. את לימודי בית הספר היסודי למדה בזכרון יעקב, שם עבד אביה כמפקח על כל שטחי היערות (מטירת הכרמל ועד המשולש).

היא המשיכה לתיכון ריאלי בחיפה, שם למדה, לא במפתיע, במגמת ביולוגיה. היא רצתה להעמיק בעולם הטבע והסביבה וכשהמשיכה לתואר ראשון בבוטניקה ולתואר שני במיקרוביולוגיה אף אחד לא הרים גבה.

לאחר שנים בחו”ל, שם שהתה בעקבות מחקר של בעלה, חזרה לארץ ועבדה במעבדה בקופת חולים. שם התחזקה אצלה התחושה שיש לעסוק בטיפוח הבריאות ולא רק להגיב לחולי, ועקב כך העמיקה ולמדה גישות ברפואה משלימה ונרשמה ללימודי תזונה בפקולטה לחקלאות במטרה ללמד הרגלי אכילה נכונים.

הכריזמה, הידע והרצון להשפיע הביאו את שלומית ללמד בבית הספר למדעי תזונה שבפקולטה לחקלאות ולפתח תחום חדש לחינוך ולהדרכה תזונתית החל מגיל ינקות, שאותו פרסמה בספר “ארוחות ילדות כחוויות מעצבות התפתחות”.

לקראת גיל 61 יצאה לגמלאות ל”קריירה” חדשה – סבתא במשרה מלאה. לכבוד האירוע הכינו לה ילדיה מחווה מיוחדת והביאו אותה למגרש בזכרון יעקב, שם הציבו שלט “כאן יקום הבית של אמא”, וכך, אחרי שנים של ניידות, חזרה לאזור ילדותה, זכרון יעקב.

לרמת הנדיב הגיעה בימיה הראשונים במושבה. עד היום היא זוכרת בבהירות את תחושת הפליאה מהטבע. משיחה בחנות המבקרים הבינה שמחפשים במקום מתנדבים, וכך החל לפני 15 שנה סיפור אהבה הנמשך בעוצמה עד היום. שלומית מתרגשת מאוד להתהלך בין העצים ולטפל בהם בידיעה שהיא ממשיכה את דרכו של אביה, ומגיעה לגנים יום־יום בתחושה ברורה שזהו מקום מרפא המהווה עבורה לא פחות מבית.

חיבוק מֵעצים – מקום לשקט

לפני כארבע שנים חלתה שלומית בסרטן (כנראה בעקבות אובדן בנה). כקוראת מושבעת של מאמרים ותוכן מדעי נחשפה למאמר העוסק ב”שטיפת יער” (ביפנית: שינרין־יוקו, shinrin-yoku) שיטה מקובלת מאוד ביפן המעוגנת במערכת הבריאות שם, שלפיה לסביבה הטבעית ולעצים יש סגולות ויכולות ריפוי חזקות.