בחירות בגן

בוחרים איך לזכור

דמיינו את צמד המילים “גן זיכרון”; ניתן להניח כי עולה בדמיונכם אנדרטה גדולה, אולי פסל בדמות המנוח, ואולי שלטים המספרים על דמותו, אולם בגני הזיכרון ברמת הנדיב נעשתה בחירה מכוונת ומודעת לייצר חוויית זיכרון אחרת, חוויה העשויה לכלול ביקור בקבר אך אינה תלויה בכך. הגנים לזכרו של “הנדיב הידוע” אינם עוסקים בברון רוטשילד ואף ייתכן שבביקורכם תפסחו על השלט המכוון לעבר רחבת הקבר; זיכרון רוחו ומורשתו מתמצים בעצם היצירה של מקום המהווה מקור השראה ושאר רוח. השבילים המתפתלים יובילו אתכם לפינות חמד פורחות, שהשיטוט בהן ירחיב את הלב ויופיין ישמח את העין.

שעריה של רמת הנדיב נפתחו לראשונה באביב 1954, ביום שבו הובאו עצמותיהם של הברון אדמונד (בנימין) דה־רוטשילד ושל רעייתו אדלאייד למנוחת עולמים במערת הקבר שבלב הגנים. ואכן, אחת מתחנות הגן היא קבר הברון, שחלקתו יפה ומיוחדת אך אינה ממוקמת במרכז הגן.

בגנים האלה לא רוכבים על “בימבות” וגם לא על אופניים, לא מדריכים באמצעות רמקול ולא אוכלים. בחירות אלה נועדו להציע חוויית זיכרון שבאה לידי ביטוי ביראת כבוד ובהערכה, בהתנהגות מכובדת, נעימה ושקטה אך לא עצובה או “כבדה”, אלא חיה, משתנה ומתפתחת.

הגן כיום כמעט זהה לחלוטין לתכנון המקורי ומעט מאוד השתנה בו. הבחירה לשמר את הגן, את שביליו ואת המתווה המקורי מבוססת על היותו בעל ערך היסטורי. בישראל, שאינה מתהדרת בתרבות גננית ארוכת שנים כמו אירופה, ושתפיסת הגינון הים־תיכוני בה עדיין בהתהוות, יש ערך לגן המכיל עצים ותיקים, גן המשקף תפיסת גינון שנטועה במאה הקודמת. וכך הופך הגן לבעל ערך לימודי וייצוגי, שאינו נכנע ל”טרנדים” עיצוביים אלא שומר על צביון קלאסי; גן שיש לו אורך רוח, פרספקטיבה ארוכת שנים, שרואים בו גם את העבר וגם את העתיד.

משמעות הדבר בפועל היא שברחבי גן הזיכרון מתרחשים שינויים קלים ברוח הזמן – בערוגות ובהרכב השיחים, באופן הטיפול בעצים, בשיטת ההשקיה ובהוספת שבילים מונגשים, אבל באופן מהותי הוא נותר כשהיה.

לעומת זאת, הנוף הנשקף מרמת הנדיב השתנה: יותר בינוי ופיתוח עירוני ניבטים היום מחלונות הנוף לעבר זכרון יעקב שגדלה, ולעבר בקעת הנדיב, שבעבר הייתה משופעת בטבע, בכרמים ובמטעים, ועם הזמן נוספו לה כבישים, אזורי תעשייה ובתים רחבי ידיים.

 בחירה במציאות מייבשת

יש בחירות המלוות את הגן מהקמתו ויש הנובעות מהמציאות המשתנה. דילמה כזו עלתה לפני כעשור, בתקופת הבצורת, הזכורה מהקמפיין “ישראל מתייבשת”, כאשר קראו לציבור לפעול לצמצום השימוש במים ועודדו אותו לייבש מדשאות פרטיות. ברמת הנדיב עלתה אז השאלה כיצד יהיה נכון לנהוג לגבי המדשאות הירוקות שבגנים. משום שייחסו להן חשיבות ציבורית דווקא בימים של בצורת – “אי ירוק” שאפשר לברוח אליו כשהגינות מסביב מצהיבות – הוחלט להמשיך ולתחזק אותן. עם זאת, היה ברור כי יש למצוא מקור השקיה שאינו מתבסס על מי שתייה, והבנה זו הובילה את רמת הנדיב לשינוי משמעותי בתחום ההשקיה, ומעבר להשקיית הגנים במים שאינם ראויים לשתייה שעד היום מהווים את מקור ההשקיה העקרי ברמת הנדיב .