אנשים שעצים אוהבים

את כל הנתונים מזינים בזמן אמת באפליקציה וכך כולם נחשפים בו-זמנית למידע החדש. כולם מעידים שהיום הם כבר מקדישים תשומת לב לכל עץ ייחודי שהם רואים, גם מחוץ למרחבי הפארק.

הם מכירים כמעט כל סלע וכל צמח בפארק. מלבד ניטור העצים הם מדווחים על מצבורי פריחה ועל כל תופעה ייחודית שהם מזהים.שלומית, למשל, ידועה כמי שמגלה את טוואי התהלוכה (מזיק המשתלט על עצים מחטניים, ובעיקר על עצי אורן), ובעקבות דיווחיה מגיע צוות הפארק לטפל במזיקים.

הם אינם מפסיקים לפרגן זה לזה ומציינים שהחברותא ביניהם התפתחה כחלק בלתי נפרד מהחוויה. “זוהי קבוצה מיוחדת ואיכותית”, אומרת שלומית, “תמצאי בינינו אנשי חינוך, רופאים, אֶנטומולוגים ואנשי טיפול, והמשותף לכולנו הוא אהבת הטבע”. הם מעידים על עצמם שלא יוותרו על הפעילות עבור דבר כמעט. “מקבלים אותנו כאן בייחס מדהים ובכזו אהבה. משתפים בכל דבר שקורה במקום, הרצאות, פעילויות. אפילו טיולים מארגנים עבורנו”, אומרת שלומית, ומוסיפה שמיד לאחר השבעה על מות בנה ז”ל, למרות הכאב העצום היא הגיעה לפעילות והרגישה שהמקום מרפא את כאבה וגורם לה לחייך שוב.

המעבר הנה הוא כניסה לעולם אחר וקסום. זה כמו מדיטציה בהליכה”, אומר ראובן. “מתפתחות כאן רגישות ותשומת לב אחרת. פתאום אתה ער לדברים חדשים”.

שלומית כבר נושקת ל-81, אך אינה נכנעת למגבלות הפיזיות. מלבד הפעילות במסגרת הקבוצה היא מתנדבת גם במשתלה ברמת הנדיב ונמצאת כאן כמעט כל יום. “גם כשאין לי כוח, אני מגייסת את עצמי ומגיעה, ואז אני אדם אחר”. בימים הפנויים היא יורדת לבדה אל הפארק ומוצאת שלווה בתרגול צ’י-קונג אל מול הנוף.

אני מקשיבה ומתבוננת בהם בקנאה. נזכרת בסיפור “העץ הנדיב” מאת סילברסטיין, שהקראתי לילדיי כשהיו קטנים, ויודעת שהאנשים האלה לא יכרתו לעולם את העץ שעליו הם יושבים. פתאום מתחשק לי לעזוב את כל המחויבויות ולהישאר איתם. משהו בשילוב שביניהם לבין מרחבי הטבע, מציף מחשבות על עניין, על חברוּת ועל ערכים. ובעיקר מזכך. אני נפרדת מהם ומטפסת את דרכי חזרה למשרדים. בלבי אני מודה לרחלי שלא ויתרה והצליחה לגרור אותי לפארק.