רמת הנדיב מהווה מרחב מחייה טבעי של לא מעט חיות בר, חלקן מוכרות יותר, כמו הצבי, הדורבן והתן, וחלקן יותר ביישניות, כדוגמת הגירית ואייל הכרמל. מרחב המחיה, או במינוח המדעי, בית הגידול, מספק למינים אלו, בנוסף למרחב הפיזי, גם מזון, הגנה (מחסה או מסתור) ובני זוג לרבייה לצורך קיום אוכלוסיות בנות קיימא.
כמו חלק גדול מבתי הגידול הטבעיים בארץ, גם רמת הנדיב, סובלת מקיטוע מרחבי, כלומר ניתוק ובידוד מהמרחבים הטבעיים הסובבים אותה, על ידי ישובים, כבישים ומסילות רכבת, המקשים על תנועתם של חיות הבר בחיפושם אחר בני זוג חדשים.
כאשר בעלי החיים יכולים לנוע בחופשיות במרחב, ופרטים מקבוצה אחת פוגשים בני זוג מקבוצה שכנה, מתקיימת תחלופת גנים בריאה המשמרת את החוסן הגנטי של אותה אוכלוסייה מקומית. כאשר הקישוריות בין המרחבים הטבעיים נפגעת, נוצרות אוכלוסיות מבודדות המתאפיינות בזיווגי קרובים וכתוצאה מכך, ירידה במגוון הגנטי של האוכלוסייה. למגוון הגנטי תפקיד חשוב ביכולת ההישרדות של מין והתאמתו לסביבה משתנה.