פעילויות ואירועים
היער הוא מערכת אקולוגית מורכבת המכילה מגוון רכיבים ביוטיים (עצים, צומח עשבוני, בעלי חיים, פטריות ועוד) ואביוטיים (קרקע, מסלע, מים, אור), כאשר העצים הם רכיב מרכזי. במונחים של ניהול היער, אפשר ליחס למונח “יער” שתי משמעויות, האחת כתצורת צומח והשנייה כיחידת נוף.
כבר בתהליך תכנון גני רמת הנדיב, בנוסף לבניית מערת הקבר ופיתוח גן הזיכרון, הייתה התייחסות לשטחים הפתוחים העוטפים את הגנים.
על מנת לייצר חוויה נופית בה הגן נסתר מעינו של הנוסע, ניטעה חורשת אורנים בשטח שבין כביש הכניסה וגן הזכרון. נטיעות נוספות של עצי מחט נעשו בשטחים הפתוחים במרחקים שונים ובכיוונים שונים מהגן, כדי להוות נקודת ציון אשר מושכת את עין המטייל בשבילי הגן, ולכוון אותו להשקיף אל הנוף אשר מעבר לחומת הגן. דוגמא לכך הם הברושים שניטעו במעלה מדרונות נחל הנדיב כדי למקד את עין המסתכל, מנקודת תצפית שבמעלה גן המפלים, למרחק, אל הים שבמערב.
בנוסף ניטעו עצי אלון בשטח שממערב לגן. ניסיון זה כשל בחלקו כנראה עקב תנאי בית גידול לא מתאימים.
בשנת 1975 הוחלט על תוספת נטיעות יערניות שנחשבו כבעלות פוטנציאל לשימוש כלכלי מסחרי (ייצור עצה). בחירת חלקות הנטיעה התחשבה לרוב בשיקולי נוחות ומיזעור הוצאות הכשרת הקרקע ופחות בהתאמת בית הגידול למין שניטע. על כן,
מרבית החורשות ניטעו בקרקעות אשר היו בעבר בשימוש חקלאי או, אם לא הייתה ברירה, בשטחים אבניים וסלעיים עם מיעוט חורש טבעי. לפי תכנית הנטיעות, בשטחים החקלאיים אמורים היו להינטע הברושים מצויים ואילו בשטחים סלעיים ואבניים אורן קפריסאי (ברוטיה).
עקב מחסור בשתילים מהמינים הרצויים במשתלות אגף הייעור, בחורף 1976/77 ושוב בחורף 1977/78 יצאה תכנית הנטיעות לפועל, ונשתלו גם מינים אחרים שלא היו בתכנית. על כן, 20 ו-30 שנה מאוחר יותר, ניתן למצוא בפסיפס הנופי של פארק הטבע, פרטים ואף חורשות של אורן הגלעין, אורן כנרי, ברוש אריזוני וברוש גלברה. להוציא פעילות סניטציה (הוצאה של פרטים שהתייבשו) כמעט ולא בוצעו בשטחים הנטועים פעולות תחזוקה עד 1985. הנטיעה במרווחים גדולים ביחס למקובל אז, אפשרה בשנים הראשונות התפתחות מהירה יחסית של הנטיעות ללא צורך בדילולים (הסרת חלק מהעצים על מנת לאפשר התפתחות תקינה של היער) תכופים. העצים שננטעו וצמחו לחורשות צפופות וגבוהות, יצרו שינויים מבניים בנוף המקומי והחורשות החד-מיניות והחד גילאיות בלטו מול החורש הים תיכוני המגוון האופייני
למקום. ברמת הנדיב, כמו בשאר היערות הנטועים בישראל, לאורך השנים, חלק לא מבוטל מהעצים ואף חלקות שלמות הראו סימני מצוקה ו”עצי היער” הפכו מפתרון לסוגייה המחייבת התייחסות והתערבות.
בשנת 1985 החליטה הנהלת קרן יד הנדיב, בשיתוף החברה להגנת הטבע, לשנות את תפיסת הניהול של השטחים הפתוחים של רמת הנדיב ולנהלם על פי קריטריונים אקולוגיים-נופיים תוך התייחסות לשימוש הציבור. בעקבות שינוי זה ההתייחסות את היער הנטוע השתנתה גם היא, וכך, מתחילת שנות ה-90, בוצעו לא מעט פעולות דילול וכריתה בחלק מהחורשות הנטועות, במטרה להתאים את מרכיב היער ל”נוף הרצוי” של פארק הטבע. חורשות הברושים האחידות והצפופות אשר לא סיפקו צל למטיילים או נפגעו והתנוונו עקב מחלות ו\או חוסר התאמה לבית הגידול, “לא השתלבו היטב בנוף”, ולכן הוסרו או דוללו באופן משמעותי. חורשות האורנים עוצבו מחדש לכתמים של קבוצות קטנות של עצים שהשטח ביניהן נשאר פתוח במטרה לאפשר התפתחות תת יער (צומח הטבעי המתפתח בתחתית היער) ולאפשר לעצים הנותרים להתפתח.
גישת ניהול שטח הפארק והיחס אל המרכיב היערני שהפך לחלק אינטגרלי מהפסיפס הנופי, המשיכה להשתנות ולהתעדכן ביחד עם התפתחות הידע האקולוגי. היער הנטוע ברמת הנדיב העלה סוגיות מורכבות כמו התנחלות אורנים, ריבוי קיני תהלוכן האורן, הופעת מינים פולשים שחלקם ניטעו ביחד עם האורנים והברושים בשנות ה-70, כגון הטטרקליניס המפריק. מצד שני, חורשות הברושים שקרסו, נכרתו והוסבו לשטחי חקלאות מסורתית אפשרו את הופעתם של מינים נדירים (כמו שום הגלגל) אשר המתינו בקרקע להזדמנות. השפעות החורשות הנטועות נראו גם על עופות דורסים שמצאו בהן אתרי קינון, סיפקו מסתור לאייל הכרמל ולחיות בר אחרות ובכלל זה, העלו חומר לדיונים חשובים על מקומם ומעמדם של עצי המחט הנטועים בנוף הים תיכוני בכלל ועל מקומם בנוף הפארק בפרט.
יש לך שאלה? נשמח לעזור
המונח טביעת כף הרגל האקולוגית קורם עור וגידים בחלק המערבי של מרכז המבקרים. תא גינון גדול בצורה של כף רגל מונח במרכז המתחם, העקב פונה לצפון, הבוהן וארבע אצבעות, כיחידה אחת – לדרום.
חלק מקטע מספר 16 בשביל ישראל, מהר חורשן לג’סר א-זרקא, עובר בשטח רמת הנדיב. אורך הקטע בתחומי רמת הנדיב הינו 3.5 ק”מ .
להשלמת חוויית הביקור ברמת הנדיב אתם מוזמנים ליהנות במטעים, בית קפה-מסעדה המציע שילוב מיוחד של תפריט חלבי כשר, מתחם פיקניק מוצל, או קיוסק.
