כבר בתהליך תכנון גני רמת הנדיב, בנוסף לבניית מערת הקבר ופיתוח גן הזיכרון, הייתה התייחסות לשטחים הפתוחים העוטפים את הגנים.
על מנת לייצר חוויה נופית בה הגן נסתר מעינו של הנוסע, ניטעה חורשת אורנים בשטח שבין כביש הכניסה וגן הזכרון. נטיעות נוספות של עצי מחט נעשו בשטחים הפתוחים במרחקים שונים ובכיוונים שונים מהגן, כדי להוות נקודת ציון אשר מושכת את עין המטייל בשבילי הגן, ולכוון אותו להשקיף אל הנוף אשר מעבר לחומת הגן. דוגמא לכך הם הברושים שניטעו במעלה מדרונות נחל הנדיב כדי למקד את עין המסתכל, מנקודת תצפית שבמעלה גן המפלים, למרחק, אל הים שבמערב.
בנוסף ניטעו עצי אלון בשטח שממערב לגן. ניסיון זה כשל בחלקו כנראה עקב תנאי בית גידול לא מתאימים.
בשנת 1975 הוחלט על תוספת נטיעות יערניות שנחשבו כבעלות פוטנציאל לשימוש כלכלי מסחרי (ייצור עצה). בחירת חלקות הנטיעה התחשבה לרוב בשיקולי נוחות ומיזעור הוצאות הכשרת הקרקע ופחות בהתאמת בית הגידול למין שניטע. על כן,