פעילויות ואירועים
רמת הנדיב הנה רמה מתונה הנושקת ליחידות גיאוגרפיות שונות: מישור החוף ממזרח, בקעת הנדיב ממערב, רמת מנשה מצפון-מערב והכרמל מצפון. מיקומה זה מדגיש את ייחודה הגיאוגרפי והשפיע רבות על תולדות ההתיישבות והפעילות האנושית בשטחה. פעילות האדם ברמה נחקרת באינטנסיביות כבר למעלה ממאה ושלושים שנה, בסקרים חפירות ומחקרים נוספים. הצגת הממצא, לפי סדר חשיפתו בידי החוקרים השונים, משלהי המאה ה-19 ועד ימינו, מבטאת גם את תולדות המחקר הארכיאולוגי ברמת הנדיב.
רמת הנדיב והיישובים שבסביבתה
בקרבתה של רמת הנדיב נמצאים תלים היסטוריים גדולים, שחלקם התפתחו אף לערים מרכזיות וחשובות. תלים אלו שוכנים באדמות העמק ומישור החוף מצפון מערב הרמה ועד מדרום-מזרח לה. במעגל הרחוק, עד 8 ק”מ, ניתן לציין את תל דור ונמלה (שטרן 1992: 407-393; וקסמן ורווה 1992: 410-407) ואת קיסריה ונמלה (נגב 1992: 1377-1396; רבן 1992: 1391-1385) שהיו אתרים מרכזיים בתולדות הארץ ומרכזי מסחר בתקופות ממושכות. במעגל הקרוב, עד 4 ק”מ, ניתן לציין את תל תנינים (Tsafrir, Di Segni and Green 1994: 106), תל מבורך (שטרן 1992, א: 871-867) ותל בורגה (Kochavi, Beck and Gophna 1979: 121-165). אתרים נוספים וחשובים אף הם נמצאים במרחב הגיאוגרפי הסמוך לרמת הנדיב, חלקם אתרים של יישובי קבע וחלקם אתרי מתקנים חקלאיים, מוקדי חציבה, אתרי קבורה וכדומה (עולמי, סנדר ואורן תשס”ו; גדות וטפר בדפוס). מכאן שהפעילות האנושית ברמת הנדיב נערכה באזור מיושב, שבו פעילות אנושית ענפה לאורך תקופות ממושכות.
מים
חשיבותם של מים רבה היא להתיישבות ולפעילות אנושית בכלל, וכך הדבר גם כשבוחנים את ההתיישבות האנושית ברמת הנדיב, אזור בו כמות המשקעים הממוצעת אינה עולה על 563 מ”מ בשנה (ממוצע רב-שנתי, מנתוני אתר האינטרנט של רמת הנדיב, נמדד ברמת הנדיב משנת 1994: ללא שם 2008).
בשל תנאיה הטבעיים של רמת הנדיב כמות המשקעים בחלקה המערבי והגבוה, החשוף לרוחות מערביות בחורף, נמוך מאשר בחלקים המזרחיים. סביר שיש לכך השפעות גם על כמות המים שניתן לאגור בבורות ובמתקני מים באזורים אלו. ליכולת מוגבלת זו הייתה ככל הנראה השפעה גם על גודלם ואופיים של היישובים בחלקה המערבי והגבוה של רמת הנדיב. לעומת זאת, בחלקה המזרחי של רמת הנדיב נובע המעין היחידי – עין צור. ספיקתו 29-25 מ”ק ליום, לפי נתונים מודרניים שבידינו (להב 1992: 10). נראה שכמות המים שנבעו ממעיין זה אפשרו קיום אנושי ופעילות אדם במשך כל השנה. נקבות חצובות שנחצבו בעת העתיקה אף הגבירו את ספיקת המעיין, ואמת מים שנחצבה והותקנה מהמעיין מזרחה במדרון לעבר בקעת הנדיב מלמדת על חשיבות המעיין אף מחוץ לגבולות רמת הנדיב ועל ניצול משאב חיוני זה ככל הנראה גם לחקלאות שלחין.
בהקשר זה נציין שני מפעלי מים גדולים שהוקמו והופעלו בתקופה הרומית והביזאנטית בקרבת רמת הנדיב לאספקת המים לקיסריה, היא בירת פרובינקיה יהודה. האמה העליונה של קיסריה מוצאה בנחל תנינים העליון והיא ניצלה גם את מימי עין צור לרווחת התושבים. האמה התחתונה ומפעל סכר נחל תנינים ממערב לרמת הנדיב סיפקו כוח להנעת טחנות קמח בתקופה הביזאנטית ולצרכים חשובים נוספים בעיר הנמל השכנה.
דרכים ראשיות
המעבר ממישור החוף לפנים הארץ מאפשר קשר יבשתי בין תרבויות ארצות הסהר הפורה לאלו שבמצרים. נתיבי מעבר ודרכים בין-לאומיות ופנים-ארציות בין מישור החוף לעמקים הפנימיים בארץ ישראל היטיבו לנצל מעברים גיאוגרפיים נוחים לצורכיהם. בין הרכס ההררי של הכרמל בצפון לזה של השומרון בדרום, מוכרים כמה מעברים ונתיבי מסחר היסטוריים. רמת הנדיב ממוקמת בנקודה גיאוגרפית בעלת שליטה אסטרטגית על שני מעברים חשובים: האחד מדרום לה, בנחל תנינים, הנמשך מזרחה לעמק יזרעאל; והשני ממערבה לה, לאורך מישור החוף, העוקף את רכס הכרמל מצפון (טפר 2004: 82-47). נתיבי מעבר ונתיבים שנסללו ברגלי ההולכים בהם, כמו גם דרכים סלולות שנעשו ביד אדם, תחת רשות מרכזית ומנקודת מוצא לנקודת יעד מוגדרות, אלו גם אלו נמצאים בקרבת רמת הנדיב. סביר להניח שהיה בכך יתרון נוסף לפעילות וקיום אנושי בשטחה.
פרנסה ומקורות מחיה
בימי קדם עיקר פרנסתם של תושבי הארץ התבססה על חקלאות, עבודת אדמה והפקת מוצרים מהחי והצומח. סביר כי גם תושבי רמת הנדיב התפרנסו בצורה דומה. סקר קרקעות ברמת הנדיב מצביע על מגוון של שמונה יחידות. מקובל כי הקרקעות עשירות הגיר, כדוגמת הטרה רוסה החומה-האדומה והרנדזינה החומה-האפורה, מתאימות לחקלאות הררית. עמקי הטוף ברמת הנדיב, שבהן קרקעות ממוצא קולבי-אלובי מהוות שטחי קרקע איכותיים לגידולים חקלאים ולגידולים עונתיים, כולל תבואות. שפע המים ומאפייני הקרקעות בקרבת עין צור מתאימות גם לחקלאות שלחין. שאר שטח הרמה, המאופיין בקרקעות דלות בעומק רדוד, מתאימות למרעה ולגידול צאן, ובחלקו אף לגידול כרמים, בעיקר גפנים וזיתים. מכאן שברחבי הרמה ניתן למצוא בסיס לקיום חקלאי, שנוצל על ידי תושבי הרמה והאזורים הסמוכים לה במשך תקופות היסטוריות ממושכות.
חקר השרידים הקדומים ברמת הנדיב
אם כן, רמת הנדיב הנה שטח מוגדר ובו תנאים ייחודים לפעילות אנושית; שטחה נוח להתיישבות, הן מבחינת התנאים הגיאוגרפיים הן מבחינת מקורות מים ודרכים והיא ממוקמת בלב מרחב מיושב. לאור כל זאת נבחן את השרידים האנושיים בשטחה מאז ראשית המחקר בתחום זה בשטחי רמת הנדיב ועד ימינו.
נוסעים ותיירים
תיאורי נוסעים ותיירים ממאות השנים האחרונות מספקים לנו מידע יקר ערך על אתרי רמת הנדיב. למעשה, הם אלו שהצביעו על שני האתרים המרכזיים בשטח הרמה, הראשון בחורבת מנצור אל-עקב והשני בחורבת אום אל-עלק.
החוקר הראשון שסייר באזור רמת הנדיב, באפריל 1870, ועדותו נשמרה בידינו היה הצרפתי ויקטור גרן. גרן מזכיר את שוני (היא מיומאס) ואת הכפר אום אל-עלק בקרבתה (Guérin 1875: 341). סוקרי ארץ ישראל מטעם הקרן הבריטית, PEF, קונדר וקיצנר ביקרו בחורבת מנצור אל-עקב בשנת 1873. הם מתארים אתר ובו שני מבני קמרונות, ואלמנט ייחודי של חלונותאו פתחים בקירות המחיצה של מבנה הקמרונות המזרחי. הכניסה למבנה מצפון ובמרכזו בור מים (Conder and Kitchener 1883: 31-33). גוטלב שומאכר ביקר באתר בשנת 1889 וציין ממצא של כתובת יוונית שנמצאה בשימוש משני בבית הקברות הקדום סמוך לאום אל-עלק (Schumacher 1889: 192).
בתחילת המאה ה-20 ביקר בשטח הרמה הגרף פון מילנן, שציין כי חורבת מנצור אל-עקב מדגישה את יופייה של התצפית מהאתר אל עבר מישור החוף וציין שני אלמנטים – המאקם והחורבה. המאקם הנו המקום הקדוש של מנצור אל-עקב, זהו עץ חרוב שעוצב בידי רוחות הים בצורת דגל. החורבה מוקפת בחומות ובמרכזה מגדל. מילנן מזכיר גם קמרונות, בור מטויח ואבן רחיים. בתיאור אום אל-עלק ציין מילינן את הכפר שבו התגוררו בעת הביקור 45 תושבים, ואת בית החווה של חורי (Mülinen 1908: 238-240). במחצית השנייה של המאה ה-20 ביקרו במקום מעת לעת פקחי העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי, בהם גם פ’ גאי ונ’ מחולי.
בתיקי הארכיון המנדטורי נמצא תיאור של חורבת עקב, האתר מתואר כגל מפולות אבן, בורות חצובים, אבני בנייה רבות וקירות קדומים, כמו כן אבני פסיפס וחרסים מהתקופה הרומית והערבית. חורבת עלק מתואר כאתר קדום, מכוסה בצמחייה ובו שרידי כפר ערבי מודרני. בראש הגבעה מגדל בנוי אבנים גדולות. האתר נמשך דרומה עד מקום נביעתו של מעיין, שם נחשפה מנהרה תת-קרקעית. בשטח האתר ממצא חרסים מהתקופות הרומית, הביזאנטית והערבית.
סקרים ארכיאולוגיים
בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 ערך בית ספר שדה חוף הכרמל סקר נוף ברמת הנדיב בראשותו של זכריה בן דויד, כחלק מ”פרויקט רמת הנדיב”. בסקר, הראשון מסוגו שנערך ברמת הנדיב, זוהו אלמנטים קדומים. באותה שנה פורסם הסקר הפרה-היסטורי בכרמל, בראשותו של יעקב עולמי (Olami 1984). בגבולה הדרום-מערבי של רמת הנדיב, לרגלי המצוק, אותרה מערה שקרסה ובתוכה כלי צור מן התקופה הפליאוליתית התיכונה ועצמות מאובנות של בעלי חיים (Olami 1984: 171-173; Site 191).
סקר ארכיאולוגי שיטתי נערך בשלהי שנות ה-80 של המאה ה-20 בראשותו של יזהר הירשפלד. הסקר נועד לבחון ולתעד את שרידי פעילות האדם בשטחים הפתוחים, מחוץ לגבולות אתרי העתיקות המוכרים, כחלק מההכנות לחפירות ארכיאולוגיות נרחבות (הירשפלד 1989). בסקר נתגלו שלושה אתרים פרה-היסטוריים, שזוהו לפי פיזור כלי הצור בשטח. אולם הממצא הבולט של הסקר הוא שדה טומולי (רגמים), ובו עשרות מעגלי אבן, ובחלקם ארגז קבורה שנבנה מאבנים גדולות. שדה קבורה זה נמצא במדרונות מדרום ומדרום-מזרח לחורבת מנצור אל-עקב, ומעטים אותרו גם מצפונה.
הקבורה בגלי האבן מתוארכת, כמקובל לשיטת קבורה זו, לתקופת הברונזה, בין האלף השלישי לאלף השני לפסה”נ. בסקר התגלה גם ממצא של עשרות מוקדי חציבה בגדלים שונים, כולם ממזרח לקורדינטת האורך 195 החוצה את שטח הרמה מצפון לדרום. ככל הנראה אלו אתרי חציבה של אבני בנייה מהתקופה הרומית והביזאנטית. סביר כי שימשו את יושבי חורבת עלק ויישובים ממזרח לרמת הנדיב. בסקר התגלו גם כמה כבשני סיד, בעיקר בשטחי המחצבות, שקשה היה לתארכן. גם את מערך השבילים המקומיים שאותרו קשה לתארך. שבילים אלה קישרו בין האתרים ברמה ושימשו כאמצעי קשר בינם לבין אתרים בסביבה הקרובה. בערוץ נחל כברה התגלה כרם זיתים ששטחו כ-200 דונם ובו טראסות בנויות. קירות גבול וטראסות נמצאו בשטחים נוספים ברמה ולא תמיד ניתן לתארכם בתנאי סקר שדה.
רמת הנדיב נסקרה גם כחלק מפרויקט סקר ישראל, תוצאות הסקר פורסמו במפת בנימינה בידי יעקב עולמי, שלמה סנדר ואלדד אורן (תשס”ו). הסוקרים מצביעים על אתר יישוב קדום מהתקופה הרומית בתל צור ממזרח לחורבת עלק. כמו כן עולה מהמפות התקופתיות שבתקופה הרומית ובתקופה הביזאנטית הייתה פריחה יישובית באתרי הרמה תופעה שהצביעו עליה גם מחקרים קודמים.
חפירות ארכיאולוגיות
בשנת 1984 החלו החפירות הארכיאולוגיות ברמת הנדיב בראשותו של הארכיאולוג יזהר הירשפלד כחלק מפרויקט החפירות ברמת הנדיב ומטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. החפירות התמקדו ב-3 אתרים השוכנים בתחומה: שניים שמרבית שרידיהם מן התקופה הרומית-הביזאנטית ואתר שלישי מסוף תקופת הברונזה הקדומה. ממצאי החפירה פורסמו בהרחבה (Hirschefeld 2000).
חורבת עקב
האתר הראשון שבו החלה חפירה ארכיאולוגית היה חורבת עקב. אתר זה ממוקם בראש המצוק המערבי של רמת הנדיב, בנקודת נוף עוצרת נשימה. החפירות נמשכו ארבע עונות ותוצאותיהם פורסמו. בסיכום תולדותיו של האתר כתב יזהר: “בתקופה הרומית הקדומה (מאה 1 לפנה”ס – מאה 1 לסה”נ) הוקם באתר בית חווה מבוצר, שיושב על ידי יהודים. על כך מלמד מקווה טהרה שנתגלה חצוב במרכז המכלול. בית החווה גדול למדי (2800 מ”ר) והוא מוקף חומה עבה (1.3 מ’) בעלת שער רחב, הפונה מזרחה. השער מוביל לחצר גדולה ובה בור מים ומתקנים חקלאיים: גת יין ובית בד. ליד השער נמצא אגף מגורים הכולל מקווה טהרה ואמבט ישיבה קטן. בפינה הדרומית- מערבית של החצר נמצאו יסודותיו של מגדל גדול (9X 9מ’).
על פי ממצאי החפירה (מטבעות, נרות חרס) נראה שבית החווה ניטש במרד הגדול של שנת 70.
בתקופה הביזאנטית (מאות 7-4 לסה”נ) הוקם בית חווה על שרידיו של בית החווה מהתקופה הקודמת. על פי עיטורי הצלב שנמצאו במבנה נראה שיושביו היו נוצרים. בית החווה הביזאנטי קטן יחסית (525 מ”ר), אך בנוי היטב במתכונת של בית חצר, כלומר, בית שחדריו בנויים סביב חצר פנימית. לחצר שני פתחים: פתח ראשי מדרום ופתח נוסף דרך חדר מבוא ממערב. החצר מרוצפת לוחות אבן ובה סידורים לניקוז מי הגשמים באמצעות תעלה בנויה אל בור המים שחודש מן התקופה הקודמת. החצר מוקפת שלושה אגפים: ממערב ומצפון- אגפי מגורים, וממזרח – אורווה גדולה. אגפי המגורים נבנו לגובה שתי קומות כך שיושביהם יכלו ליהנות מהנוף ומבריזה הנושבת מן הים. מחוץ למבנה נמצאה גת יין משוכללת, המעידה על כך שעיקר עיסוקם של יושבי בית החווה הביזאנטי היה ייצור יין למכירה בשווקים הסואנים בקיסריה.
הממצא העיקרי בחפירות של בית החווה הביזאנטי היה מכלול עשיר של כלי חרס מהמאות ה-5 וה-6 לסה”נ, הכולל כלי שולחן, כלי בישול וכלי אגירה מסוגים שנים. בית החווה נעזב בכיבוש הערבי של המאה ה-7 ובימי הביניים שימש המבנה כבית מחסה ליושבי ארעי” (הירשפלד 2005; ראה גם Hirschfeld 2000: 13-231).
עונות החפירה חשפו באתר במנצור אל-עקב שרידי וילה גדולה מהתקופה הביזאנטית, מטיפוס המוכר בספרות כווילה רוסטיקה. תחתיו בית אחוזה גדול מהתקופה הרומית הקדומה ונמצאו גם שרידים המעידים אולי על פולחן פניקי באתר בתקופה קדומה יותר.
חורבת עלק
החפירות באתר השני – חורבת עלק – היו מורכבות יותר ונמשכו זמן רב. האתר שוכן בנקודה אסטרטגית, בראש גבעה הצופה אל בקעת הנדיב הפורייה, המשתרעת ממזרח לרמת הנדיב. למרגלות הגבעה נמצאה נקבה חצובה ובה נובע עין צור.
במהלך השנים 2000-1986 נערכו באתר עונות חפירה רבות, יזהר שניהל את החפירות סיכם את הממצא: “המתחם שנתגלה בחורבת עלק הנו האתר המרכזי ברמת הנדיב. בתחומו נובע עין צור, כך שליושביו הייתה אספקת מים קבועה. שכבת הקיום העיקרית באתר היא התקופה הרומית הקדומה – שכבה שלישית: מתקופה זו נתגלה באתר ארמון הרודיאני גדול ומפואר, המורכב ממספר אלמנטים. המרכיב העיקרי הוא מבנה ענק (4,800 מ”ר), שנחשף בראש הגבעה שמצפון-מערב למעיין (בגובה 100 מ’ מעל פני הים). למבנה צורת מרובע, הוא מוקף חומה עבה (2 מ’) ומצויד בארבעה מגדלי פינה ובמגדלי ביניים. המבנה הוקם כמעין עיר קטנה, שאגפיה מופרדים באמצעות רשת רחובות שתי וערב. במרכז ניצב מגדל מאסיבי (14X18 מ’) ובו 6 חדרים. הכניסה למגדל נעשתה מבעד לפתח בקיר המזרחי.
אל הפתח מוליך גרם מדרגות בנוי גזית. המדרגות בנויות על חומה נמוכה, המקיפה את המגדל סביב-סביב. חומה מסוג זה מכונה במקורות ההלניסטיים בשם: פרוטכיזמה(proteichisma) היא נועדה להגן על יסודות המגדל בשעת מצור… ממזרח למגדל, מעבר לרחוב המקיף אותו, מצוי אגף המגורים המרכזי. זהו אגף גדול בו נתגלו למעלה מ-30 חדרים בגדלים שונים, שהיו מיועדים למשרתים. סביב המגדל ואגף המגורים המרכזי נסללו רחובות ומעבר להם חדרי סוגרים צמודים לחומה. בחדרים אלו נמצאו מתקנים לעיבוד ואחסון של תוצרת חקלאית. על פארו של המבנה מעידים שורה של פריטים אדריכליים מעוטרים להפליא שנמצאו במקום, וכן, ראש אריה עשוי שיש, שהיה במקורו חלק משולחן גן עשוי שיש” (הירשפלד 2005א’.
מרכיבים נוספים של הארמון, עליהם הצביע הירשפלד נמצאו ליד המעיין. הם כללו אמת מים, בריכה ובית מרחץ. בית המרחץ קטן ובנוי היטב מאבני גזית ופסיפסים. זהו בית מרחץ מסוג טורי: הוא מורכב מארבעה חדרים הבנויים בזה אחר זה – שלושה חדרי רחצה (פריגידאריום, טפידריום וקלדריום) וחדר הסקה. בתי מרחץ דומים נתגלו בארמונות
ההרודיאניים במדבר יהודה (מצדה, קיפרוס, הרודיון.( בנוסף לכך, נמצא ליד המעיין מגדל עגול לגידול יונים (קולומבריום). גידול היונים נועד בעיקרו להפקת זבל לצורך דישון הגנים המושקים של הארמון. כמו כן, נמצא בית בד. מתקנים חקלאיים אלה מלמדים על כך שהמקום היה חלק מאחוזה רחבת ידיים. בעליו של הארמון, על פי המשוער, היה אדם המקורב להורדוס, ואולי אפילו אחד מבניו.
בתקופת המרד הגדול של שנת 70 ניטש המכלול. בתקופה הביזאנטית נעשה שימוש בניקבת המעיין. סמוך לפתח הניקבה נמצאו בקרקעית למעלה מ-2000 מטבעות, שזמנן המאות 6-4 לסה”נ. סביר להניח שמטבעות אלה הושלכו למעיין כמעשה של בקשת משאלות. מכאן, סביר כי זהו מעיין הפוריות הנזכר בחיבורו של הנוסע מבורדו. בתקופה המוסלמית נעזב האתר לחלוטין עד המאה ה-19. (הירשפלד 2005א’; ראו גם Hirschefeld 2000: 235-546).
משנת 2000 ועד 2006 נערכו באתר, בד בבד עם עבודות השימור בחלקו הצפון–מזרחי, עוד ארבע עונות חפירה בניהולו של יזהר. בחפירות אלו נחשפו חלקי חומה ומגדלים בצפון, בדרום ובמערב המכלול המבוצר, ונחפרו מכלולי מגורים בתוך החומה ואף מחוץ לה. החפירות בחורבת עלק חשפו שרידים ארכיאולוגיים מועטים מתקופת הברונזה (1550-1650 לפסה”נ), ממצא קראמי מתקופת הברזל א’ (מאה 10 לפסה”נ), ממצא רב מהתקופה הפרסית (מאות 4-7 לפסה”נ), ממצא וארכיטקטורה מהתקופה ההלניסטית (מאות 2-4 לפסה”נ), ככל הנראה של כפר גדול או יישוב מאורגן שטרם נחשף. השרידים מהתקופה הרומית הקדומה (37 לפסה”נ ועד שנת 132 לסה”נ) כוללים ממצא מתקופת הורדוס ומתקופת הנציבים. ממערב לחומה נחשפו קברים מהתקופה הרומית (מאה 3 לסה”נ), וממצא עשיר מהתקופה העותומאנית (המאה ה-19 לסה”נ). אלו הם שרידיו של הכפר העותומאני, אום אל-עלק וגם שרידי האחיזה במקום בתקופת פעילותו של בית חורי, שהוקם במקום בסוף שנות ה-70 וראשית שנות ה-80 של המאה ה-19 וניטש כמה עשורים מאוחר יותר. הממצא החומרי היום-יומי הרב שנמצא בחפירות ותוארך לתקופות אלו מאפשר הבנה טובה יותר של האתר ותושביו.
חפירות 2007 בניהולם של יותם טפר ואורית פלג (2007) השלימו את חשיפת קטע החומה החסר במערב המכלול המבוצר, חשפו קירות מחוץ ומפנים לחומה. תוצאות החפירה תומכות בעובדה שהאתר באום אל-עלק הוא למעשה אתר רב-שכבתי, הניתן להגדרה כתל. אתר יישוב זה גדול משטח המכלול התחום בחומה, הוא משתרע מבית חורי ועד אזור עין צור ומאפייניו מזכירים את טיפוס התלים ההררים המוכרים במרחב הארץ ישראלי ליד מקור מים קבוע וזמין. בחפירות התגלה בין השאר שבר לוח שיש שעליו כתובת בשפה הלטינית ובה המילה “אקוודוקט” (=אמת מים), עדות אפשרית לאמת המים המוליכה את מימי עין צור לבירת הפרובינקיה בקיסריה. כמו כן נתגלה שעון שמש, עשוי מאבן גיר, שמתוארך ככל הנראה לתקופה ההלניסטית המאוחרת והיה בשימוש משני בבנייה מהתקופה הרומית. ממצא זה מלמד גם על בנייה ציבורית מרכזית ועל אפשרות ששימש לצורכי מִנהל ושלטון מקומי באתר.
האתר השלישי שנחפר במסגרת פרויקט החפירות של רמת הנדיב הוא שדה הטומולי. בשנת 1990 נערכו חפירות ארכיאולוגיות בראשותו של רפאל גרינברג (Greenberg 2000: 583-609; ראה גם, הירשפלד 2005ב’) ונחפרו מספר רב של גלי קבורה (טומולוי) משדה הקבורה של רמת הנדיב. את שדה הקבורה תיארך החופר לתקופת הברונזה הקדומה והתיכונה (2000-2500 לפסה”נ).
קוטרם של המעגלים משתנה מ-4-3 מ’ עד 12-10 מ’ כל אחד. במרכז כל אחד מהם ארגז קבורה בנוי לוחות אבן גדולים שאינם מסותתים. באחדים מארגזי הקבורה שנחפרו נמצאו מנחות, כגון: ראשי אלות, פגיונות ותכשיטים, ובאחדים מהם אף שרדו עצמות אדם. מצפון לרמת הנדיב אותרו גלי אבן שצורתם דומה (עולמי, סנדר ואורן תשס”ו: אתרים 7, 13), כך שסביר ששדה הקבורה משתרע גם מעבר לגבולותיה של רמת הנדיב. נציין כי גלי קבורה דומים נמצאו גם ברמת מנשה (גדות וטפר, בדפוס) ויש לראות בכך תופעה שכיחה בחלק זה של הארץ ואין לקשור זאת בהכרח לאוכלוסייה נוודית.
לדיון באתרי רמת הנדיב, או לפחות בגבולות שטחה המוכר בחוק המודרני, יש לדעתנו להוסיף עוד כמה אתרים השוכנים ממש לפתחה ונמצאים בשטחה הגיאוגרפי. בדרום נציין את שוני ואתרי יישוב וקבורה שנחשפו במחצבת האבן שבקרבתה; ובצפון את האתר הפרה-היסטורי במערת כברה.
מערת כבארה
מערת כבארה נמצאת בגבולה הצפון-מערבי של רמת הנדיב. המערה כרויה במצוק סלע בדופן ערוץ המתנקז לנחל כבארה. המערה שוכנת כמה מאות מטרים ממקור המים בעיינות תמסח. במערה נמצא אולם גדול שפתחו פונה לצפון-מערב. חפירות ארכיאולוגיות מתבצעות באתר זה משנת 1930 בידי משלחות ארכיאולוגיות רבות. במערה נחשפו שרידי אדם מן התקופות הפליאוליתית התיכונה, הפליאוליתית העליונה והאפיפליאוליתית וממצאים האופייניים לתרבויות הנאטופית, הכאברית, האוריניאקית והמוסטרית. תנאי המקום אפשרו פעילות אנושית רציפה לפני 60,000-10,000 שנה (שיק 1992: 766-762(.
אתר יישוב וקבורה באתר מחצבת בנימינה – “מחצבת אבן וסיד”
בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו מטעם רשות העתיקות מדרום לרמת הנדיב, בשולי “מחצבת אבן וסיד” הנמצאת בחלקו הדרומי ביותר של רכס הכרמל, נחשפו שרידי אתר מגורים מראשית תקופת הברונזה תיכונה IIא’. הממצא מלמד על אתר בעל אופי ביתי וסביר שהיה בעורף החקלאי של יישובים גדולים סמוכים כדוגמת תל מבורך ותל בורגה. בסקר שנערך בסביבת האתר נתגלו עשרות קברי פיר מתקופת הברונזה התיכונה (גורזלזני, 2004). בחפירת קברי הפיר נתגלה בית קברות נרחב ובו קברים מתקופת הברונזה הביניימית, הברונזה התיכונה II, וכן קברים בודדים מהתקופה הכלכוליתית, מתקופת הברונזה המאוחרת, מתקופת הברזל ומהתקופה הביזאנטית (פילשטוקר וסקלר-פרנס, 2005).
נראה כי חלקה הדרומי של רמת הנדיב שימש כבית קברות גדול ונרחב ובו טיפוסי קברים שונים. בית קברות זה הנו גדול מזה שתואר לעיל בשדה הטומולי. לכן, סביר כי באתר הקבורה בדרומו של הכרמל נקברו לא רק נוודים, אלא גם תושבי היישובים הסמוכים, ויש לראות בו אתר קבורה אזורי מרכזי ששימש במשך תקופה ארוכה, ובעיקר באלף השלישי והשני לפסה”נ.
היישוב בשוני
האתר בשוני שוכן בשוליים הדרומיים של רמת הנדיב, ליד עיינות שוני ונחל תנינים. המקום מזוהה עם הכפר התלמודי כפר שמי (תלמוד ירושלמי, חלה: נ”ח, ע”ג) והמעיין לצדו נזכר בכתבי הנוסע/ת מבורדו במיל השלישי מקיסריה (הנוסע מבורדו: 586, 1). בתקופה הרומית נוסד במקום כפר יהודי, ככל הנראה לצד אמות מים וכביש רומי אימפריאלי שנבנו אל קיסריה. קרבה זו לעיר הגדולה עשויה גם להסביר את בניית התיאטרון במקום, וממצא עשיר של פסלים וכתובות שנמצאו באתר. בתקופה הביזאנטית הקדומה אמת המים של עין צור עברה בחלקו העליון של היישוב, סיפקה מים למתקניו והתחברה לאמות המים העירוניות של קיסריה. בתקופה הביזאנטית המאוחרת ובתקופה הערבית הקדומה נבנו מתקני מלאכה ואחסון בחלקים מהתיאטרון והשימוש בו בוטל. המקום היה מיושב גם בתקופה הממלוכית והעותמאנית, עד העת המודרנית. מכאן שהתקיים יישוב בשוני כמעט ברציפות באלפיים השנים האחרונות (שנהב 1992: 1516-1515; להב 1992: 28-5, 66-54; טפר, בהכנה).
סיכום
רמת הנדיב, בהגדרתה הגיאוגרפית כתא שטח בחלקו הדרומי של רכס הכרמל, מאופיינת ברמה מתונה ונוחה מצד מזרח ומצוק תלול מצד מערב. מיקומה במפגש בין מישור החוף הצפוני לעמקים, לצד צומת דרכים מרכזי בצפונה של הארץ, בקרבה למקורות מים זמינים, טופוגרפיה ואקלים ים-תיכוניים נוחים אפשרו לרמת הנדיב להיות אתר מיושב שבו פעל האדם במשך אלפי שנים. המחקר הארכיאולוגי הענף ברמת הנדיב וסביבתה מלמדנו על פעילות אנושית כבר מתקופות פרה-היסטוריות, ומאז האלף השני לפסה”נ ועד ימינו משמש המרחב המתואר כאן לפעילות אנושית כמעט ברציפות.
בתקופת הברונזה שכן יישוב כפרי קטן בדרום רמת הנדיב. שרידים מועטים מתקופה זו נמצאו גם בחפירות חורבת עלק. שדה קבורה נרחב וגדול, ששימש ככל הנראה בעיקר את תושבי הערים המבוצרות הגדולות בתל בורגה ותל מבורך ואולי יישובים סמוכים נוספים, נתגלה בשטחה של רמת הנדיב. שטחה ההררי של דרום הרמה שימש לצורך זה גם בתקופות מאוחרות, עד התקופות הרומית והביזאנטית. מתקופת הברזל נמצאו בחפירות חורבת עלק חרסים וכן שרידים ארכיטקטוניים דלים.
ממצא נוסף מתקופה זו תועד בחפירות חורבת עלק. מהתקופה הפרסית מוכרים ממצאים משני האתרים המרכזיים ברמת הנדיב, ובחורבת עלק נמצאו גם חפצי פולחן (אולי עדות למקדש פניקי שפעל במקום). מהתקופה ההלניסטית נחשפו בחורבת עלק ראשי קירות רבים ושפע של ממצא, המלמד על יישוב ששכן במקום בקרבה למקור המים. בשלהי התקופה ההלניסטית וככל הנראה בראשית התקופה הרומית הוקמה בחורבת עלק חומה על חלק מהמכלול המיושב. מצורת המכלול ושרידי הביצור העריך הירשפלד כי מדובר בארמון מבוצר שהוקם בידי קרוב משפחה של הורדוס. בחורבת עקב הסמוכה התגלתה חווה חקלאית ששימשה את האוכלוסייה היהודית באזור. בשוני, הנמצאת בשוליים הדרומיים של הרמה, שכן כפר יהודי הנזכר במקורות – כפר שמי שמו. עם הקמת קיסריה ומפעלי המים הגדולים שלה, הלך והתבסס היישוב גם לצד כביש רומי אימפריאלי שנמשך מקיסריה למחנה הצבא הרומי “בלגיו” שליד תל מגידו. ומשם ליעדים מרכזים נוספים בצפון הארץ. היישוב בשוני התקיים גם במהלך התקופה הביזאנטית. באותה העת עין צור, למרגלות חורבת עלק, שימש ככל הנראה כמוקד עלייה לרגל, כפי שנזכר גם במקור צליינות נוצרי מהמאה ה-4 לסה”נ. בחורבת עקב, בראש המצוק המערבי של הרמה, התקיימה בשיאה של תקופת פריחה זו חווה חקלאית גדולה. ממצאי החפירה במקום מלמדים כי גם אוכלוסייתה הייתה נוצרית. היישוב בשוני התקיים גם לאחר הכיבוש המוסלמי, נראה כי בתקופה הערבית הקדומה התקיים במקום יישוב ממשגשג, כך גם בתקופה הממלוכית והעותומאנית. שרידים מתקופות אלו, אף כי של יישוב קטן בהרבה, נמצאו בשרידי חורבת עקב. בתקופה העותומאנית שוב יושבה גם חורבת עלק, לצד המעיין ושטחי החקלאות. תל צור הסמוכה ושוני היו למרכזי התיישבות חשובים בראשית הציונות וההתיישבות ברמת הנדיב וסביבתה.
מסקירה קצרה זו עולה שערים מרכזיות וגדולות מעולם לא הוקמו בשטח הרמה. היא הייתה ונשארה בעורפם הכלכלי-החקלאי של יישובי הקבע הגדולים בקרבתה, ויותר מכך לצדם של התלים הגדולים מתקופת הברונזה והברזל והערים המרכזיות מהתקופה ההלניסטית ועד הביזאנטית. שטחה שימש לקבורת מתים, לחציבת אבנים וחומרי גלם, כמו גם לפרנסה מחקלאות והפקת מוצרי המשנה, כולל גידול ומרעה של בקר וצאן. בשטח הרמה ובגבולה הוקמו יישובים קטנים ובינוניים בגודלם. יישובים אלו הושפעו פוליטית, תרבותית ומִנהלית מהמרות השלטונית במרכזים הגדולים שפעלו בקרבתם, וקיומם תלוי היה לרוב במוקדים אלו.
נראה לכן כי יש להבין את ההתיישבות האנושית ברמת הנדיב כמראה של ההתרחשות הכללית בשטחה של הארץ בכלל ובצפונה בפרט. כאשר מתרגשות תקופות פריחה ושגשוג היישוב במקום מתפתח וגדל, וכאשר היישוב בארץ עובר תקופות שפל, נסוג גם היישוב ברמת הנדיב בשטחו ובהשפעתו על סביבתו. יחד עם זאת, יש להדגיש שני גורמים מרכזיים בהוויה זו. הראשון הוא נופה של הרמה והיותה שטח גבוה מסביבתו, המאפשר ביטחון יחסי ואף שליטה אסטרטגית על המישורים, כמו גם מגורים בתנאים עדיפים. הגורם השני והמכריע אלו הם מקורות המים בעין צור, במעיינות בקרבת שוני ולמרגלות הרכס המערבי של הרמה בקרבת מערת כברה. סביר להניח כי מים אלו מהווים חולייה מרכזית וחיונית בתולדות התיישבות האדם ברמת הנדיב. הם שאפשרו את חידוש היישוב מעת לעת כמו גם את שגשוגו בעתות שלום ופריחה.
כתב: יותם טפר
מוקדש לזכרו של יזהר הירשפלד ז”ל – גדול חוקרי עברה של רמת הנדיב
 תולדות האדם ברמת הנדיב - מקורות |
יש לך שאלה? נשמח לעזור
המונח טביעת כף הרגל האקולוגית קורם עור וגידים בחלק המערבי של מרכז המבקרים. תא גינון גדול בצורה של כף רגל מונח במרכז המתחם, העקב פונה לצפון, הבוהן וארבע אצבעות, כיחידה אחת – לדרום.
שעריה של רמת הנדיב נפתחו לראשונה באביב 1954, ביום בו הובאו הברון אדמונד דה רוטשילד ורעייתו אדלאייד למנוחת עולמים במערת הקבר אשר בלב הגנים.
להשלמת חוויית הביקור ברמת הנדיב אתם מוזמנים ליהנות במטעים, בית קפה-מסעדה המציע שילוב מיוחד של תפריט חלבי כשר, מתחם פיקניק מוצל, או קיוסק.
