חורבת עקב

בחורבת עקב נמצאים שרידי בית אחוזה מתקופת בית שני, שבו ישבו יהודים עד המחצית השנייה של המאה הראשונה לספירה. האתר יושב מחדש בתקופה הביזנטית (מהמאה הרביעית עד המאה השביעית לספירה). באותם ימים הייתה כאן וילה כפרית ששרדה, בשינויים קלים, מאמצע המאה החמישית ועד לכיבוש הערבי (אמצע המאה השביעית לספירה). בשמו הערבי נודע האתר כח’רבת מאנצור אל־עקב (חורבת הסלע עטור הניצחון).

הראשונים שסקרו את המקום היו קלאוד קונדר והרברט קיצ’נר (1873), אנשי הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל. למעלה ממאה שנים חלפו ובשנים 1984–1987 נערכו בחורבת עקב חפירות ארכיאולוגיות בניהולו של פרופ’ יזהר הירשפלד. בחפירות התברר שרוב אבניו של המבנה הביזנטי הועברו מכאן בסוף המאה ה־19, כנראה לבניית חוות אל־חורי שבחורבת עלק (פרטים בתיאור שביל המעיין). בחפירות התגלו גם עדויות ליישוב בתקופת ימי הביניים.

האתר הארכיאולוגי שוקם לזכרו של אמשל רוטשילד (1955–1996). בשטח שמסביב לחורבה ניטעו עצי זית, תאנה וגפן, שהיו גידולים חשובים בימי קדם ברמת הנדיב ובארץ ישראל כולה. כן נשתלו כאן צמחי תבלין כמו אזוב מצוי, געדה כרתית ופיגם מצוי.

סמוך לשער הכניסה נמצא בור מים גדול ששימש את יושבי בית האחוזה, ומאוחר יותר גם את יושבי הווילה הביזנטית. בבור נאגרו מי גשמים שנוקזו מהגגות ומהחצר. נפח הבור כ־110 מטרים מעוקבים, כמות שהספיקה לשתייה ולתחזוק משק החי שבמתחם.

החצר ומקווה הטהרה

הווילה נבנתה בסגנון כפרי ונראה שהשתמשו בה למגורים, לעבודה ולאחסון גם יחד. חדרי הווילה פתוחים לחצר פנימית מרוצפת, שבה טיפלו במשק החי.
האגף הצפוני שימש ככל הנראה מרתף יין ומקום אחסון. הקשת הגדולה שבפינה הצפון־מזרחית של הווילה הכפרית מעידה שהאגף הצפוני והאגף המערבי היו בני שתי קומות. הקומות העליונות שימשו למגורים, ואפשר שבחזיתותיהן היו מרפסות. הווילה הביזנטית ננטשה עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל (640 לסה”נ). ככל הנראה פחת אז הביקוש ליין, שכן שתייתו אסורה על מוסלמים, ויושבי החווה שהתפרנסו מייצור יין, איבדו את מקור פרנסתם.

“בור החרסים”

“בור החרסים” – ממזרח לבור איסוף התירוש חצובות בסלע מדרגות המוליכות לאגף המגורים של הווילה מהתקופה הביזנטית. זו הייתה הכניסה הראשית לבית. נראה כי יושבי הווילה הרחיבו את בור איסוף התירוש הקדום והשתמשו בו כבור אשפה (“בור חרסים”, בפי הארכיאולוגים). בחפירות התגלו כאן יותר מ־30 כלי חרס, ביניהם סירי בישול, כלי שולחן, מנורות שמן, מטבעות, אבני בנייה שבורות, שברי חלונות ושיש. המאוחרים שבכלים הם מהמאה ה־7 לספירה. האזור כוסה כאשר שיפצו את הווילה, לאחר רעש האדמה. גת חדשה ומשופרת נבנתה מדרום לווילה.

בית הבד

מצפון (מימין) לגת ניצבת אבן עגולה וכבדה. אבן זו (“מֶמֶל” בלשון המשנה) היא חלק מבית הבד. במתקן זה ריסקו את הזיתים כהכנה לקראת מיצוי השמן מהעיסה שהתקבלה לאחר הריסוק.

הגורן

בגורן חבטו את השיבולים בכלי דיש ואחר כך הפרידו את הגרעינים מהמוץ במזרה באמצעות השלכתם לאוויר. הגרעינים הכבדים שקעו במקום, והמוץ הקל עף הצידה. מקום הגורן, על סף המצוק הפתוח לרוח המערבית, הקל על מלאכת הזורים. שדה החיטה שממנו הובאו אלומות השיבולים אל הגורן השתרע ככל הנראה על השטח הגדול שממזרח לאחוזה. רצפת הדיש של הגורן נמצאת מצפון לבית הבד, בפינה הצפון־מערבית של המתחם מימי הבית השני.